בזמן האחרון, בכל פעם שאני הולכת לסרט, ממש לפני שהוא מתחיל אני מאד מתרגשת וממש כמהה כבר "לפגוש" את הסרט. אני סקרנית לדעת איזו מציאות חדשה יצר הבמאי הפעם ואילו צירוף מראות חדשים שמעולם עוד לא ראיתי אראה בעוד רגע. הפורמט של הסרט אמנם הוא משהו שידוע מראש אבל התחושה היא בכל זאת של "הכל פתוח", והכל יכול לקרות. ולפעמים פוגשים "פנינים" כאשר הולכים לקולנוע. בכלל, אני שמחה שאני כותבת ביקורות לאתר, כי תמיד אהבתי סרטים, אבל התחביב היה קצת "רדום", ולאחרונה, עקב האחריות שבכתיבת הביקורות, הוא הוא הפך להיות תחביב הרבה יותר פעיל.
"איך היה הסרט"? שאלה
אמי את עדנה ומשה, חברים טובים שלה ושל
אבי, בהם נתקלנו בעודם יוצאים מהצגה ראשונה. קיוויתי מאד שהתשובה תהיה אוהדת, כי כבר קנינו כרטיסים, ולא רציתי שנרגיש תקועים עם סרט רע ללא יכולת לשנות את המצב. התשובה שקיבלנו היתה מרגיעה: "פנינה של סרט" אמרה עדנה בהתרגשות ואם אני לא טועה, היא אפילו חזרה על זה פעמיים.
הסרט נפתח בסצינה המראה את וורן שמידט (ג'ק ניקולסון) יושב ליד שולחן עבודה גדול ונועץ את מבטו בשעון קיר גדול. הוא עוקב אחרי מחוג השניות שמתקדם "לעבר" השעה חמש. בשעה חמש בדיוק הוא קם ויוצא מהחדר. זהו יום עבודתו האחרון. הוא הגיע לגיל פרישה, ואחרי עשרות שנים שבהן עבד עבור החברה, הוא "משוחרר" לביתו. למחרת הוא מתעורר, כהרגלו, בשבע בבוקר ומגלה שהוא לא בדיוק יודע מה לעשות עם הזמן הפנוי. הוא הולך למשרד, ומציע את עזרתו לצעיר המחליף אותו, אך הצעיר "מרגיע" אותו שהוא מסתדר מצויין. כאשר הוא יוצא מן הבנין, הוא מגלה את התיקים שבהם טיפל כל השנים, זרוקים ברחוב. הוא מבין שלא זקוקים לו יותר. וורן עובר עוד טלטלה כאשר אשתו מתה בפתאומיות ולצד תחושת חופש מסויימת, הוא חש בדידות קשה מאד. בפעם הראשונה בחייו הוא מתבונן פנימה על חייו ועל משמעותם.
הרוטינה שהחזיקה אותו כל השנים, התפרקה, והוא נראה אבוד. הוא רואה בטלוויזיה פרסומת על ילדים נזקקים בעולם ומחליט "לאמץ" ילד אפריקאי - על ידי תמיכה כספית חודשית. בנוסף להמחאה, הוא מתבקש לשלוח לילד גם מכתב. וורן מתחיל לכתוב לילד ולספר לו על חייו ולמעשה זה הופך למעין יומן אישי, שממשיך להכתב לאורך כל הסרט. המכתבים שהוא כותב מאד אישיים וסביר להניח שהילד בן ה- 6 כלל לא יכול להבינם... לדעתי הבמאי פשוט מצא פתרון יצירתי, ובמקום voice over של וורן הוא "המציא" את הילד האפריקאי למטרה זו. כך בדרך מקורית, מתאפשר לנו להתוודע אל עולמו הפנימי של הגיבור. וורן יוצא למסע (תרתי משמע) לחיפוש עצמי, מנברסקה לדנוור, שם ינסה לעצור את בתו מלהתחתן עם גבר אותו הוא רואה כנחות ממנה.
בסרט יש לא מעט קטעים מצחיקים, אבל בסה"כ הוא סרט רציני ואפילו מעט (טוב, הרבה) מדכא. מצד אחד לסרט מסר חיובי, והמסר הוא שצריך לנצל כל דקה כי החיים קצרים ואין לדעת מתי נמות. מצד שני לסרט יש מסר פסימי ומדכא, והמסר הוא שממילא נמות מתישהו ויחסית בקרוב, וברגע שאנחנו והקרובים לנו, נעלם מן העולם, לא תהיה כל משמעות לקיום שהיה לנו. הרגשתי היא, ואולי זו רק פרשנות אישית, שהסרט מדגיש מעט יותר את המסר הפסימי, ואומר לנו "את האמת" בפרצוף, אמת שמאד לא נעים לשמוע...
אחת "הפנינות" של הסרט היא הצילום שלו - משחקי האור והצל, משחקי הטשטוש והחדות וזוויות הצילום המעניינות תרמו רבות והוסיפו לו עומק ויחודיות. גם המשחק של ג'ק ניקולסון היה "פנינה" אמיתית: הוא שיחק את הדמות, הלעיתים מגוחכת וגרוטסקית, בצורה אמינה ואף פעם לא מוגזמת. התרשמתי מאד מהתחלת הסרט ומסופו (המרגש), אך מהאמצע של הסרט, קצת פחות - היה בו פיזור של האירועים וקופצנות, זה גרם לי לריחוק רגשי מהמתרחש בסרט. עוד נקודה בעייתית, היא המוזיקה, שלפעמים "אנסה" את הסרט להיות קומי. ממש הרגשתי שסצינות מסוימות, שנועדו להיות סצינות רציניות, הפכו בעזרת מוזיקה שמחה ועליזה, לסצינות כביכול מצחיקות.
אף על פי שהסרט קצת מדכא, אני ממליצה ללכת לראות אותו, הסוף שלו יפהפה ואני הזלתי בו דמעה מהתרגשות.
