נועם וקס, הידוע בכינוי וקסי הוא הגיבור
וגם ה"בימאי" של הסרט "הגרעין הקשה". הוא
"הגיבור" כי הכל קשור אליו, מתחיל בו ונגמר
בו, והוא בימאי כי הוא מושך בכל החוטים ומצלם
את התוצאות.

הסיפור מתחיל בתחילת שנות ה-80', כאשר קבוצת
בחורים ובחורות המהווים "גרעין" מקימים ביחד
האחזות על צלע הר בצפון. היחסים ביניהם הינם
של אהבה, אחווה, שותפות, אך גם קינאה ותחרות.
וקסי הוא ה"רוח" של הגרעין והחזון שלו הוא
להפוך את ההאחזות לאזרחית, ולהשאר בה יחד
עם חבריו. אך דברים קורים אחרת, אהבה, בגידות,
ופציעה של אחד מהחברים תורמים לכך שהחברים
עוזבים את ההאחזות. את מרבית האירועים שקרו
תיעד וקסי במצלמת הוידאו שלו, וכל תולדות
הגרעין וקורותיו מצויות במאות קלטות וידאו...

פתאום אחרי עשר שנים שאף אחד לא שמע מוקסי,
החברים מתחילים לקבל מסרים, ב"מברק מזמר",
בפתק בתוך בלון שמושאר על פתח הדלת, דרך שידורי
הטלוויזיה.... וקסי מזמין אותם להגיע בלילה
ל"הר חזון", ההאחזות הנטושה. חזרתו פותחת פצעים
ישנים של געגועים קינאה וכעס.


ראינו את הסרט, אורן ואני, בהקרנת טרום בכורה
בסינמטק, והובטחה לנו בסוף הסרט שיחה עם הבמאי
והתסריטאית, אבל הם נעלמו.

הסיפור בונה את עצמו "אחרונית",  כשבמהלכו
נחשפות כל ההתרחשויות הידועות והלא ידועות
מהעבר, התככים, הכאבים, הבגידות והאשמה.
ב"ז'אנר" הזה יש מספר בעיות, אחת היא שכאשר
בונים ככה סרט, כדאי מאד ש"הבשר" של הגילויים
בסוף יהיה, בוא נאמר, עסיסי או לפחות ממש ממש
רקוב... והשניה שהבניה של הסיפור צריכה להיות
טובה יותר מן הרגיל. לצערי הסרט לא הצליח לעמוד
באתגרים שהוא לקח על עצמו. נהניתי מכך שהסרט
נראה נקי וחלק, ושצוות השחקנים בו, שבחלקו אינו
מוכר עשה עבודת משחק טובה. אך לא נהניתי במיוחד
(וגם לא הבנתי) את ההקשרים הפוליטיים שהיו
ארוגים לכל אורך הסרט. (למרות שכרגע הבנתי
משהו!) היום בו מתרחש הסרט הוא יום חתימת הסכמי
השלום באוסלו, ואולי גם וקסי רוצה לחתום על
הסכם שלום...


לא יודעת למה, די מההתחלה הרגשתי שאני לא ממש
אוהבת את הסרט, אבל בכל מקרה היה מרתק לצפות בו.
הסוף שיכל אולי לרומם את הסרט מוליך אותו דוקא
למטה. במצב רוח מסויים, הצפיה בסרט יכולה להיות 
מהנה. (למרות שאני לא ממש יכולה להגיד לכם באיזה
מצב רוח, אולי מצב רוח וידאו ביום חורף).


3