תחנה שלישית: חתולים בצמרת

גִרגוּר היא המתנה הגדולה ביותר שחתול יכול לתת. גרגור חתול הינו האישור לכך שיש טוב בעולם, ושאני חלק מאותו טוב.

יש אנשי כלבים ואנשי חתולים, ואנשים (מיוחדים במינם) שהם גם וגם. אני כל חיי השתייכתי לאנשי החתולים. כשאני רואה חתול ברחוב אני מיד מתחילה לדבר אליו. לרב אני אומרת משהו כמו: "שלום חתולי, מה שלומך?" (בקול גבוה ומעט תינוקי) ואם זה לא עובד כי החתול אדיש מדי, או לחלופין, מפוחד מדי, אני עוברת מיד לשפת המיאו. לצורות תקשורת מילוליות אלה מתווספים כמובן גם מבטים, פּיספּוסים, ואם נוצרים התנאים המתאימים – אני שולחת יד ומלטפת את פרוותו הענוגה - מעצם הגדרתה - של חתול הרחוב המדובלל.

שון

החתול הראשון של האתר היה חתול די חמקמק. קראו לו שון חתול הסף, מפני שישב דרך קבע בכניסה לבית הורי, על הסף. נדמה לי ששון מוזכר באתר בערך פעמיים. אך משום שהמופעים שלו התרחשו בתחילת ימי האתר, כאשר מספר הביקורות באתר עדיין לא עלה על 10, הוא זכה להפוך להיות "כוכב אתר". לא היינו יותר מדי בררניים באותה תקופה ראשונית - אם כתבתי על מישהו (וחתול הוא כמובן "מישהו") - מיד הענקנו לו תואר כוכב. שון קיבל מעמד של "כוכב" אחרי שכבר נעלם. ובכוכבי האתר אני כותבת עליו כך: שון: החתול אנין הטעם. נהג להיות חתול הסף בבית הורי בחיפה, אך הוא נעלם כבר מזמן. היה לו חבר פטשון, שנעלם עוד לפניו. (חתולי צ'שייר ממש). בהתחלה הוא היה נורא פחדן ואפילו כשזרקתי לו את האוכל פחד לנגוס. אחר כך הוא התרכך, ואני אמצתי אותו. הוא היה חתול נבון במיוחד, פעם הוא ופטשון טיילו איתי ועם קרן ברחבי כרמליה, כמו כלבים!!! אני מקווה ששלום לו, באשר הוא.

הסיפור עם הטיול נכון ודי מדהים. עלי להודות שאף פעם לא ראיתי חתולים שהלכו דרך כל כך ארוכה, באופן ספונטאני, עם אנשיהם (חשבתי לכתוב "בעליהם" אבל לא יכולתי – כי חתול ואדם לא מקיימים יחסי "בעלות" בשום צורה, אם כי לפעמים מתעוררת תלות הדדית).

תולי

לאחר "האפיזודה השונית", חוויתי שנתיים של בצורת חתולית, שהסתיימו במקרה, כאשר ליד הבית של ההורים של צבי ידידי, שגר אז במבשרת ציון, מצאנו גור חתולים ג'ינג'י נטוש. זה היה ביום ההולדת ה-25 שלי... החמלה, הדאגה, ורגש האחריות כולם התעוררו בי מול אותו גור חתולים "בן יומו" שננטש מסיבה לא ברורה. אורן בהתחלה התנגד מאד שאביא אותו הביתה. אבל אני חושבת שבגלל שזה היה יום ההולדת שלי, וגם בגלל שלי לא היה ספק שאני לא הולכת לנטוש את החתול (וכנראה שדרתי זאת), הוא התרצה לבסוף, והסכים להכניסו הביתה (למרפסת למעשה). מה לעשות, לא כל אחד נולד "איש של חתולים", אבל יש אנשים שבמהלך חייהם מגלים את הצד החתולי שבהם ומתחברים אליו...

הסיפור על תולי מופיע באתר במדור המאמרים תחת הכותרת "הספד לחתלתול" ומכך אתם יכולים ללמוד שסוף טוב לא היה לחתולון הזה, אליו מאד נקשרתי במהלך השבוע וקצת שטפלתי בו. אני חושבת שאין דבר שמעורר רגש חזק יותר של אהבה והתקשרות מאשר לטפל בייצור חי – יהיה זה חתול, או אדם. למרות שסוף חייו בא בטרם עת, הנוכחות של תולי בבית, והחמלה שהוא עורר לבסוף גם באורן סללו לדעתי את הדרך לבואה של החתולה מיסו.

מיסו מיסו היתה חתולה עם אופי מיוחד עוד מהזמן שהיתה גורה. בכוכבי האתר כתבתי עליה: נמרה בגודל בינוני חמודה ושורטנית. דותן תווך ביננו לבין חברה לעבודה שמצאה את מיסו ואחותה כשהיו גורות בנות שבועיים. כשהגענו אליה אורן ואני עמדנו בפני קונפליקט קשה: היינו צריכים לבחור אחת מבין שתי חתולות דומות עד מאד: האחת תוארה כ"חכמה" והשניה כ"דומיננטית" אנחנו בחרנו ב"דומיננטית" שלי דוקא נראתה כ"מופנמת"..

אני חושבת שבסופו של דבר, מיסו היתה חתולה דומיננטית ומפונמת וגם מאד חכמה. וגם פראית. אין ספק ש...

חתולת הרוק היא לא היתה מתפנקת בקלות או שכמעט לא זזה כמעט כל הליטוף. או שהיתה מסייעת במתיחה קלה, של הצוואר שלה, לליטוף מתחת לסנטרה, ומגרגרת. או מיללת... היא לא היתה אוכלת (אוכל יבש) והיא כן היתה אוכלת (תירס וכבד דג השיבוט). היא לא היתה מעוקרת. היא לפעמים היתה מיוחמת. היא לא או כן (היתה) מגרגרת. בשקט.. בשקט... הו...קצת נסחפתי... אז איפה היינו?

מיסו היתה החתולה שלנו במשך שלוש שנים, ויש לי המון סיפורי מיסו לספר. למשל, היתה פעם אחת שמיסו נתקעה על עץ גבוה מאד, ובמשך יממה שלמה לא מצאנו אותה אבל למיטב זכרוני שמענו יללות בלילה. בבוקר אורן יצא פעם נוספת לחפש אותה, וגילה אותה על ראש עץ מאד גבוה. מה עשה? חיבר יחד שלושה סולמות, וטיפס בגבורה רבה על הסולמות הלא ממש יציבים כדי להוריד אותה מהעץ. מיסו שהיתה מפוחדת, צמאה ורעבה, עלתה למרות הפחד וההיסוס על כתפיו, ואני (והורי שבמקרה הגיעו למקום עם מצלמה) צפינו בהם יורדים שלב אחרי שלב, עד לנקודה שמיסו יכלה לקפוץ ולרדת לאדמה הבטוחה.

כאשר נסעתי לשוויצריה בשנת 2002, קרן החלה לכתוב ביקורות על תקן "מבקרת מחליפה" (שכמובן גם המשיכה לאחר חזרתי לכתוב לאתר) אך לא פחות חשוב מכך - היא גם קבלה את מיסו אליה למשמורת בלתי מוגבלת בזמן.

מיסו עוברת לקרן

עם השנים מיסו הלכה ונהייתה פראית יותר ויותר. חלק מהשינוי נבע מכך שכאשר היתה כבת שנתיים התחלתי ללמד אותה להכיר את החוץ. אורן ואני גרנו בקומה שלישית, ולאט לאט עודדתי אותה לרדת לחצר הגדולה שהיתה למטה, ולהיות לא רק חתולת בית אלא גם חתולת חוץ. כאב לי הלב לחשוב על כך שהיא נאלצת לצמצמם את עצמה למרחב של דירה קטנה, כאשר בחוץ יש עולם ומלואו. המפגש עם החוץ כנראה חיבר את מיסו לצד הנמרי שבה, ופחות ופחות היא הסכימה להגבלות שלנו – למשל לכך שלא הסכמנו שתישן בבית בלילה, אלא היינו מוציאים אותה למרפסת.

המעבר לקרן היה כרוך גם הוא בהסתגלות: לבית חדש, לסביבה חיצונית חדשה, וכדומה. בין קרן ומיסו שררו (רב הזמן) יחסי אהבה. מיסו החליפה את הישיבה על הברכיים של אורן, בישיבה על הברכיים של קרן. אבל היו לה מצבי רוח והיא היתה פראית, ובהתחלה אפילו שרטה את קרן שריטה עמוקה בפנים, כאשר קרן ניסתה להעלות אותה מהחצר הביתה, ולא הבינה שאסור כל כך להתעקש עם מיסו (חתולה דומיננטית, כבר אמרנו?). אפשר לומר שזאת היתה סוג של אי הבנה שהביא לשריטה. אולי חלק מהקושי היה שלשתיהן יש פשוט אופי די דומה – שתיהן דומיננטיות, מופנמות, חכמות, וגם קצת פראיות...

בביקורת לסרט "הארי פוטר וחדר הסודות" קרן מספרת על המפגש הראשון של מיסו ואורן (לאחר המעבר של מיסו אליה):

כפי שאפשר לראות, מיסו היתה גם מתמסרת ומתרפקת, אך היו לה התפרצויות תוקפנות שבאו לידי ביטוי דרך כלי הנשק החתולי - הציפורניים.

פעם אחרת מיסו חמקה לקרן החוצה כאשר היתה מיוחמת (לרב נזהרנו לא לאפשר לה לצאת החוצה, כדי שלא תיכנס להריון). כעבור שלושה חודשים נולדו למיסו ולקרן שלושה גורים: שחור, שחור-לבן, ואפור גם (כי החיים זה לא שחור לבן). אורן הודיע על המאורע המרגש בפורום, ובהמשך קרן הוסיפה תמונות. קרן כותבתה בפורום:

בהמשך כאשר אחד מארבעת הגורים מת, עלה חשד שמא מיסו "רמסה" אותו מבלי דעת. קרן כותבת:

כנראה שמיסו באמת לא היתה טיפוס ביתי או אימהי במיוחד, וכל הסיפור הזה של אמהות קצת "נפל עליה"...

לצד ברכות המזל טוב עלו בפורום גם כל מיני שאלות -
סמדר:
קרן עונה:
Mulder (מפגין אמפתיה לא טריוויאלית עם בנות המין הנשי...):

מכל מקום, לצד ביקורת, אשר לדעתי היתה בהחלט במקום (לדעתי זה היה מחדל לא לעקר את מיסו) חברי הפורום המשיכו להיות מעורבים בבחירת שם לגורים, ואפילו נערכו הצבעות בנושא. המחשבה היתה להמשיך בקו של שמות שמבוססים על מאכלים יפניים או מקרוביוטיים.

השם הראשון שניסו לבחור במסגרת הפורום היה לחתול השחור-לבן. אחרי מגוון הצעות (ארגורן, ברגמן, טופו, אומבושי, טוקסידו, גרסון, ועוד...) נבחר השם "גרסון". להלן מנימוקי המצביעים -
Banana man כתב:
ואילו אני עצמי הצטרפתי וכתבתי:

בסקר לחתלתול השחור הוחלט לקרוא לו "נורי" – על שם האצה השחורה-ירוקה בה מגלגלים סושי. ובסקר של "האפור" הוחלט על השם "יאקיטורי" – רוטב יפני שהיה חביב על אורן. אבל היו בהחלט גם כמה מתנגדים! נביא כעת את קולותיהם, במיוחד משום שנראה שבדיעבד אולי הם קצת צדקו - Oren the Snark (שהפך רק לא מזמן לאבא, מזל טוב!) כתב: יעל, מה זה יאקיטורי - לילד שלך תקראי כך. אל תשכחי שהחתול צריך להסתובב עם השם הזה לכל החיים... "יאקיטורי, בוא!" - זה לא הולך. אני הצבעתי נוימן כי זה מצחיק אותי. סתם. זה מצחיק. ואני גם בעד גרמלין כי הם הצחיקו אותי. חמודים. מפלצות. ו- William Wallace הצטרף: תחשבי על זה ששאר החתולים (ובמיוחד הכלבים) יצחקו על השם שלו כל הזמן...מה המשמעות של זה בכלל? כל זה לא שינה דבר, כן יאקיטורי לא יאקיטורי, משום שקרן פשוט לא יכלה להפסיק לקרוא לו גורי והיום, חמש שנים לאחר מכן, היא עדיין קוראת לו "גורי". אפשר לומר שאחרי שמיסו נעלמה מהשטח (יום אחד היא פשוט "חתכה" והלכה לגור ב-wild ורק מדי פעם חזרה לקצת אוכל) קרן הפכה להיות "האמא" הרשמית של גורי

גורי

ומה עושה אמא כאשר הגור שלה נעלם לה?

קרן מספרת:

המשכתי להסתובב בכל השכונות הסמוכות כשאני קוראת לו ושואלת אנשים אם ראו אותו. היה נראה שהעניין לגמרי אבוד כי בכל זאת גורי נסע דרך ארוכה, ואיך אפשר לדעת לאן פנה לאחר מכן. אחרי חמישה ימים של חיפושים אינטנסיביים, והרבה שיחות טלפון מאנשים שראו חתולים אחרים (אפורים חמודים) בכל מיני מקומות, הגיע הצלצול הגואל. גורי כך הסתבר, נדד דרך אחד הואדיות לשכונה אחרת ושם שהה, וחיכה... המפגש היה מרגש! חיבקתי אותו, והאכלתי אותו מזון רב וטעים. הרגשתי שהצלחתי להפוך עולמות כדי למצוא אותו. הרגשתי טוב.

ומאז ועד עצם היום הזה קרן ממשיכה להאכיל את גורי (כבר לא על מכוניות).

The End

ובזאת תמו גם סיפורי החתולים של "יעל מבקרת בקולנוע".