הטייס
נכתב ע"י קרן סיון ב-11/2/2005

במהלך הצפייה ב"הטייס" ניסיתי למצוא את האנלוגיה הבאה: "הווארד יוז לאמריקאים הוא כמו מי עבור הישראלים?". לאחר הסרט שאלתי גם את יעל ואורן, איתם ראיתי את הסרט, אורן אמר שזה לא נראה לו רלוונטי ויעל הציעה את עזר וויצמן (דווקא בכיוון הנכון, אבל לא מספיק מתאים). חיפשתי את האנלוגיה הזו, כיוון שרציתי לדעת האם הדעה הלא מאד חיובית שלי על הסרט (כן, מה לעשות) נבעה מחוסר היכרותי עם האושיה האמריקאית. אבל לא, אני נוטה לחשוב שאפילו אם יש (ובאמת אמור להיות) לאמריקאים "פור" על פני שאר העולם, זה בטח לא אמור להוות גורם מרכזי שהופך את הסרט למוערך.

הווארד יוז, שמגולם בסרט על ידי ליאונרדו דה קפריו, נולד בשנת 1905 ומת בשנת 1976 בגיל 71. הסרט מתרכז בשנים שבין 1930 ל- 1947. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את יוז בן ה-25 בעודו עסוק בצילומי סרטו Hells Angels - סרט פעלולים מלחמתי. הצלחת הסרט מקנה לו מעמד בהוליווד וגם היכרות עם שחקניות נאות וצעירות, אך בעיקר עם קתרין הפבורן (קייט בלנשט) עימה יש לו בסרט רומן רציני. יוז הוא אדם חסר גבולות - פרפקציוניסט שמותח את מעשיו עד לגבול האפשר וקצת מעבר. הוא מעצב דגמי מטוסים ניסיוניים, מנסה (ומצליח) לשבור בעזרתם שיאים, תוך כדי סיכון חייו. יוז סובל מבעיות נפשיות לא פשוטות, אך על אף הבעיות, שמתבטאות בהתנהגות אובססיבית קומפולסיבית ואובססיה קשה לנקיון, הוא ממשיך לשאוף להתקדם. מוחו קודח מרעיונות ללא הפסק, ביניהם: עיצוב חזייה מיוחדת שתבליט את חזה האשה.

הצפייה אמש ב"הטייס" הותירה אותי מעט מבולבלת. במהלך הסרט מאד לא נהניתי - הוא שיעמם אותי והייתה לי אליו הרבה ביקורת. אך היום אני מרגישה תחושה שונה מזו שהרגשתי בעת הצפייה. התחושה היא שהסרט אותו ראיתי אתמול היה סרט מעניין ובעל עוצמה. להדגשת העניין אומר, שנניח וכלל לא הייתי רואה את הסרט אתמול, אלא רק הייתה נטועה אצלי בזיכרון התחושה שיש לי לגביו עכשיו, הייתי חושבת שבעצם צפיתי בסרט טוב. בעקבות ה-"אפטר אפקט" הזה, אני מסיקה שמשהו בסרט חודר עמוק, אבל שזה קשור בעיקר בחיצוניות המושקעת מאוד של הסרט ופחות בתוכן שלו.

"הטייס" הוא סרט מרשים מאד מבחינות רבות. התפאורות הססגוניות, עשירות הפרטים והגרנדיוזיות גרמו לי להתפעלות. אהבתי גם את הצילום המושקע, שכלל זוויות צילום מיוחדות ומשחקי תאורה וצבע מעניינים. דוגמה לזה אפשר היה לראות בפלשים הרבים של הצלמים, שמצליחים לגרום לצופה תחושת אי נוחות אותה חווה גם גיבור הסרט. חבל שלא היו עוד קטעים כאלה, בהם ניכר הרצון של הבמאי "להזמין" את הצופה פנימה וליצור בו הזדהות. כמו כן, נהנתי מהמשחק בסרט - דה קפריו נותן הופעה מרשימה שנחרתת הלאה (ברגע שמתגברים על כך שהוא נראה כמו ילד, וזה לוקח כמה דקות...), קייט בלנשט, שמגלמת את קתרין הפבורן, מעולה (היא פשוט מחקה אותה בצורה מדויקת ומרתקת). נראה שסקורסזה השקיע רבות בשחקנים, בצילום ובתפאורה, אבל לדעתי הוא "שכח" להתרכז בסיפור עצמו ולהפיק עוצמה ועניין. סקורסזה שכנראה יומרני ושואף להישגים ממש כמו הוארד יוז, מצליח בחלק ממטרותיו אך באחרות הוא מפספס לגמרי.

איפה סקורסזה פיספס? "הטייס" הוא סרט ארוך מדי ומאד נסחב, ללא שום צורך או סיבה. הרבה מהסצנות מיותרות ולא תורמות לסיפור, לפחות לא בצורה בה הן משתלבות, או יותר נכון לא משתלבות, בסרט. הסצנה בה הוא שורף את בגדיו, נראתה לי תלושה ללא חיבור לאיזושהי נקודה אחרת בסרט. גם הסיפור סביב היכרותו עם הבחורה הצעירה (בת העשרה), היה מפוספס ולא הצליח להיות בעל משמעות. בכלל, לא ברור לי מה סקורסזה רצה להגיד ואיזה סיפור ניסה לספר. בצורה שהוא נעשה, הסרט חסר חוט שדרה, לא מאורגן, מתפזר ולרוב מסופר באופן לא מעניין.

בעקבות הסרט אני חושבת, שסקורסזה במאי מוערך יתר על המידה. איכות חסרת פשרות בצד הויזואלי והפקה גדולה אינן אמורות להקנות הערכה כשהתכנים בסרט לוקים בכל כך הרבה חוסרים.