אביב של סתיו
נכתב ע"י קרן סיון בתאריך 6/7/2003

כשהלכתי לסרט "השעות" עם אמא שלי, היא עשתה קישור בינו לבין הסרט "אודות שמידט" באומרה: "הנה אשתו של מר שמידט הגיעה לקולנוע". זאת מכיוון ששני הסרטים דנים באופן ישיר ונוקב בנושא המוות. את "אביב של סתיו" אפשר ללא קושי לצרף למשפחה הזאת. אמנם לא כקרוב משפחה מדרגה ראשונה, שכן הסרט הזה בשונה מ"אחיו" דן בנושא המוות ובסיום מסלול החיים מנקודת ראות קצת יותר קומית וקלילה. "אביב של סתיו" הוא מעין דוד רחוק מארץ "צ'כיה", שמביא איתו ניחוח של בושם מתקתק בריח דובדבנים הגורם לחושים שלנו קצת להתבלבל.

מסתבר שבצ'כיה, לפחות לפי מה שמתואר בסרט, מאד מקובל להתכונן למוות. אנשים חוסכים כסף כדי לממן את סידורי ההלויה שלהם, וזה עולה בערך 30,000 כתר בכדי להיקבר שם בכבוד. בסרט מסופר על פנדה (ולסטימיל ברודסקי) ואשתו אמיליה (סטלה זזורקובה) שניהם מתקרבים לגיל 80. אמיליה, אזרחית צ'כית טובה, מוכנה לחלוטין למוות שלה. הכסף עבור ההלויה מוכן, הקבר מוכן, מודעת האבל מוכנה - מבחינה טכנית היא מוכנה למוות שלה. וכנראה, שבאיזשהו מובן, בעזרת המוכנות הטכנית היא גם מוכנה נפשית.

בעלה מזה שנים רבות, פנדה, הוא ההיפך הגמור ממנה, הוא לא מעוניין לחשוב על המוות, הוא מסרב להתכונן ולחסוך כסף לכך. גרוע מכך, הוא כל פעם מבזבז את הכספים שאשתו חוסכת להוצאות המוות שלו. הוא עסוק, ביחד עם חברו הטוב והותיק אדה (סטניסלב זינדולקה), בלהנות מהחיים. את רוב הזמן הם מבלים בהתחזויות ותעלולים. לדוגמא, הם מתחזים לאנשים עשירים מאד, שמעונינים לקנות אחוזות ענק מוקפות בשדות עצי דובדבנים. כך יוצא להם לטייל, לקבל יחס טוב ולראות נופים יפים. הם עסוקים מאד בלא לחשוב על המוות. פנדה לא מתחשב ברגשותיה של אשתו, קשה לו להתחשב בה, שכן הנושא היחיד שהיא עסוקה בו הוא המוות. תפנית דרמטית בסרט חלה כאשר פנדה מנסה להעניש את אשתו על רצונה להעבירם לבית אבות. הוא עושה לה תעלול, שהוא בגדר "הקש ששבר את גב הגמל" ואמיליה, שכבר לא יכולה לשאת את המצב, רוצה לפרק את הנישואים.

לרוב אני יכולה לדעת כבר מתחילת הסרט אם הוא עומד להיות טוב, אבל בסרט הזה משהו התבלבל לי וכלי השיפוט שלי לא פעלו טוב. אולי זה הצ'כית, כנראה שזה ענין של שפה. אם הייתם שואלים אותי "איך הסרט?" אחרי עשר דקות סרט ו- 30 דקות אל תוך הסרט, הייתם מקבלים תשובות שונות לחלוטין. זה לא שהסרט השתפר אוביקטיבית, פשוט לקח לי זמן להבין את "אופיו", מי רציני, מי קומי וכו'. לקח לי זמן ליצור כלי שיפוט חדשים, שלא יתחשבו באינטונציית הדיבור של השפה הזרה. בהתחלה חשבתי שהשחקנים גרועים, איומים ממש, ושהסרט קומי-דבילי. לקח לי זמן להבין שזה לא כך וההוכחה המוחלטת לזה היתה תחושה פתאומית שהרגשתי במהלך הסרט - הרגשתי, לשבריר שניה, שהייתי מאד רוצה לדעת איך הדמויות (לא השחקנים) של פנדה ואדה היו בצעירותם. דרך ההרגשה הזו הבנתי שהמשחק שלהם אמין ושהדמות בנויות טוב.

היו גם כמה דברים בסרט שלא עמדו ב"מבחן הזמן" ולא זוכים ל"הקלות" בגלל השפה הזרה. בהתחלה הסרט קצת חוזר על עצמו עם כל המעללים של זוג החברים, ויש תחושה של משיכת זמן. המשחק של אמיליה במשך רוב הסרט היה טוב, אבל לא מעולה, רק לקראת הסוף היא משחקת מצויין. אני לא בטוחה, אבל אולי עשו לה דמות חלשה בכוונה כדי שלא תגנוב את ההצגה בהתחלה (אני מקווה שזה היה מחושב). לפעמים העובדה, שהסרט לא ממש רציני מצד אחד ולא ממש מצחיק מצד שני, מעצבנת ויוצרת חוסר יכולת להזדהות עם המתרחש.

יצאתי עם מסקנה מהסרט - צריך לעשות לאנשים "קורס הכנה למוות", ממש כמו שעושים "קורס הכנה ללידה" אבל הפוך. מוכנות טכנית עוזרת למוכנות הנפשית. צריך לחנך אנשים שהמוות לא נורא כל כך, שזה דבר טבעי וכדאי להיות מוכנים לו בצורה טובה אפילו אם מדובר רק בבחירת קבר יפה וסידורים אחרים. לסיכום, אני ממליצה לראות את הסרט, הוא יפה ויזואלית, מיוחד, עדין, רגיש ומרגש. 4 דובדבנים בסולם קרן.