סיפורי דגים
נכתב ע"י יעל סיון בתאריך 29/2/2004

"סיפורי דגים" (באנגלית big fish) הוא סיפור על סיפורים ועל החלק שהם ממלאים בחיים שלנו. וויליאם בלום כבר אינו ילד, אך למרות זאת הוא מרגיש שהוא לא מכיר את אביו. אדוארד, אביו, גם כאשר הוא שוכב על ערש דווי, מספר למשפחה ולכל מי שמוכן להאזין סיפורים מופלאים ופנטסטיים על ההרפתקאות שעברו עליו לאורך חייו. הסרט עובר בין עולם הסיפורים של אדוארד, עולם צבעוני, קסום, ומשובב לב, לעולם המציאות המשפחתית, אשר למראית עין, לפחות, נראה נטול קסם.

אבא של וויליאם תמיד סיפר לו סיפורים. סיפורים גדולים מהחיים, על אנשים ענקיים, ועל עיירות נסתרות, על אהבת אמת, מבצעים הירואיים, ומכשפה שיכולה להראות לך, בעין הזכוכית שלה, כיצד תמות. (הלנה בונהם קרטר מעולה גם כמכשפה!) בסיפוריו הוא מספר על יערות עם שבילים נסתרים ועכבישים מפחידים, ועל דג... הדג הכי גדול בנהר, אותו אי אפשר אף פעם לתפוס. הדג הגדול הזה מככב ברבים מהסיפורים של האב. הכל נחמד, אבל לוויליאם כבר נמאס לגמרי מכל הסיפורים האלה והוא מרגיש שהוא לא מכיר כלל את האדם שמאחוריהם. הוא חש כאילו מימיו לא שמע מאביו מלה אחת של אמת. במהלך הביקור בבית הוריו הוא מנסה לדובב אותו אך לעיתים נאלץ להתעמת איתו.

הלכתי לסרט עם אורן, רד פיש, לונג ג'ון, קיפוד, דניס, וברק. שימו לב שההקרנה התברכה בשני דגים – השג מרשים לכל הדעות.

אהבתי את החזות של הסרט. זה די ברור, הרי עם טים ברטון קשה לטעות. ברטון הוא אומן בעיצוב עולמות, ושלל הדמויות, הרקעים והמקומות אליהן מגיע הגיבור שלנו הינם מלהיבים, משעשעים ומרתקים. אדוארד מגולם בסיפורים על ימי צעירותו על ידי איאן מקרגור, ובמציאות על ידי אלברט פיני. את הבן מגלם בילי קרודאפ שנראה לי לאורך כל הסרט מאד מאד מוכר. עינת, כלומר לונג-ג'ון, כל הזמן ניסתה לומר לי שהוא בטח מוכר לי מ"כמעט מפורסמים" אבל אני לא האמנתי. הצצה ב-IMDB גילתה לי שאכן לא ראיתי אותו בשום סרט אחר, ככה שכמה שזה מוזר, הוא כנראה מוכר לי משם. בכל מקרה, אחלה שחקן. את אהבת האמת של האב מגלמת אליסון לוהמן בסיפורים, וג'סיקה לאנג את אישתו כיום. הידעתם שכשפוגשים את אהבת האמת שלכם הזמן עוצר מלכת? באמת! אם לא קרה לכם, כנראה שטרם פגשתם בה. למעשה הייתי יכולה לספר לך עוד כמה דברים מופלאים על מפגשים עם אהבת אמת אלמלא המקרין היה בוחר לחתוך את הסצינה ולצאת להפסקה באמצע המשפט של מקרגור. זה היה מגוחך במיוחד, משום שאחרי דקה בדיוק עברנו לסצינה חדשה, וחילופי סצינות זאת נקודה קצת יותר מתאימה לעשות הפסקה.

באופן כללי, הסרט עמוס ברגעים קסומים, נוגעים ללב ומצחיקים. במהלך הסרט לא צפיתי את סופו, ולא ידעתי לאן בדיוק אנו מתקדמים... נעתי עם הסרט, בלי למהר במחשבותי, והסוף לא אכזב אותי, רק הפתיע אותי בכך שהוא היה מצויין. ומדוע זה מפתיע? משום שלדעתי קשה מאד ליצור סופים מספקים ונכונים.

אחרי הסרט חשבתי לעצמי כמה חשוב להכיר את הורינו, או אולי לקבל אותם כמות שהם וכמות שניתן להכיר אותם. ויש לעשות זאת בזמן, כלומר, לפני המוות... מוות בכלל זה דבר כל כך מפחיד. האם הייתם רוצים להציץ אל תוך עין המכשפה ולדעת איך תמותו? תחושה זאת של אי שקט המשיכה לקנן בי זמן מה. אך בניגוד לעובדה זאת, אני בכל זאת חושבת שהסרט היפה הזה לא משאיר משקעים מספיק מוחשיים אצל הצופה. במידת מה, הסרט כולו פתור ואין הרבה שאלות שהוא משאיר פתוחות. אולי אני טועה.

"סיפורי דגים" לוקח את הצופה למפגש בין האמיתי לללא אמיתי, בין הפנטזיה למציאות ומערבל בין השניים. מסתבר שאפשר לחיות שם, מסתבר שהאמת אינה דבר מוחשי שאפשר לאחוז בו ולהתבונן בו תחת זכוכית מגדלת. אנו יוצרים אותה כל הזמן, כל אדם יוצר את הסיפור של חייו. מישהו אמר פוסטמודרניזם?

אולי לא סרט גדול, אבל בכל זאת סרט מאד יפה