באולינג לקולמוביין
30/12/2002 :נכתב ע"י יעל בשוויצריה, תאריך

Bowling for Columbine "באולינג לקולמוביין" פותח בסצינה משעשעת: צוות ההסרטה נכנס לבנק, שבו, כך מספרים, עם פתיחת חשבון בנק מקבלים רובה מתנה. הבמאי, מייקל מור, פותח חשבון, עונה על כמה שאלות ("האם יש לך עבר פלילי?" "האם אי פעם היית מאושפז במוסד פסיכיאטרי?") ויוצא מהבנק עם רובה חדש. "תגידו," הוא שואל בסיום הסצינה, "בנק זה מקום טוב לחלק רובים?"

"באולינג פור קולומביין" הינו הדבר הכי "חם" עכשיו (אפילו בשוויצריה), וזהו ללא ספק הסרט הדוקומנטרי המדובר ביותר בארצות הברית, ואולי בכלל בעולם, בשנה האחרונה. סרטים תיעודיים לא זוכים לרוב להצלחה קופתית, אך הסרט הזה הצליח לעשות מה שסרטים תיעודיים רבים נכשלו לפני כן - הוא הוציא (ועדיין מוציא) את הקהל האמריקאי לקולנוע. ולשם מה? כדי לקבל בפרצוף מטח של ביקורת על התרבות שלהם עצמם, התרבות האמריקאית, אשר לפי הסרט מצטיירת כאלימה וצבועה גם יחד.

החוקה האמריקאית מעגנת בתוכה את הזכות "להגנה עצמית", ופירוש הדבר הוא שבמדינות רבות של ארה"ב, אדם (כל אדם) יכול לקנות אקדח או רובה, ותחמושת, ללא כל הגבלה או פיקוח. מור עצמו, הינו חבר באיגוד ה-NRA (אני חושבת שזה National Rifle Association), ובמישיגן, המדינה בה גדל, זה יותר ממקובל להחזיק בבית כלי נשק (רק אחד?!). הסרט הינו מעין נסיון של מור להבין כיצד יתכן שדוקא בארה"ב, מדינה שאינה נמצאת במצב מלחמה, אחוז הרציחות והמוות מנשק חם הינו מהגבוהים בעולם. במהלך הסרט הוא מעלה השערות שונות ומשונות... אחת ההשערות, שבוודאי שמעתם לא פעם, היא שמשחקי וידאו אלימים הובילו לא פעם למקרים של רצח המוני. את השערה זו מור מעמת עם העובדה שביפן, אחת המדינות בהם משחקי וידאו זוכים לפופלריות גבוהה, אלימות כזאת הינה נדירה ביותר. השערה אחרת, שהסרט חותר לקראתה, היא שהזמינות של כלי נשק בארה"ב אחראית לתופעה, אבל אז מור חוצה את הגבול לקנדה. קנדה, הינה מדינה בעל מסורת צייד, ותושביה מחזיקים לא פחות רובים מתושבי ארה"ב, אך בקנדה אחוז מקרי הרצח הינו כה נמוך, שאפילו השוטרים מתקשים להזכר מתי בכלל היה הרצח האחרון. למעשה, שם הסרט "באולינג פור קולמוביין", "יורד" על הניסיון "להסביר" את הטבח בתיכון "קולומביין", בו שני נערים, חמושים ברובים, ירו למוות ב-11 תלמידים ומורים. הנערים היו רשומים לחוג כדורת (באולינג) של בית הספר, ושעות ספורות בלבד לפני הרצח בילו במשחק. אז אם אפשר להאשים מוסיקת רוק כבד, משחקי וידאו, טלוויזיה וסרטים כגורמים לאלימות, למה לא להאשים את משחק הכדורת? הרי זה הדבר האחרון שהשניים עשו.

הפן ההומוריסטי של הסרט בא לידי ביטוי בעיקר בראיונות עם אוסף של טיפוסים תמהוניים, במטרה להדגים את הטירוף האמריקאי לכלי נשק (אכן צחקתי מאד) ואילו הצדדים הקשים יותר של הסרט מצויים בהצגה של מקרים טראגיים של מוות ורצח. השילוב של המטורף, המצחיק המפחיד והטראגי הינו בהחלט מעורר מחשבה. הסרט מראה שארה"ב, שמתפקדת כבר שנים רבות כ"משטרה הבינלאומית" בשירות הצדק, הינה למעשה אחראית לליבוי האלימות וההרג במדינות רבות שהיו תחת חסותן/שליטתן. בעיני זה חשוב להחשף לעובדות האלו, כי בקולנוע, ובאמצעי התקשורת אנחנו סופגים דימוי של ארה"ב כמיטיבה הגדולה של העולם הנאור והשפוי... אבל המלחמות האלו שארה"ב תומכת בהן, זה נאור ושפוי? ההפגזות שפוגעות באזרחים, זה נאור ושפוי? תמיכה בבין לאדן, זה נאור ושפוי? [לרשימת הפעילויות האמריקאיות המוצגות בסרט]

Michael Moore אהבתי את הסגנון של הסרט, את העריכה המהירה, לפעמים, ואת המעברים בין קטעים תיעודיים היסטוריים, לראיונות שטח עם אנשים שונים: צעירים, מבוגרים, חובבי נשק, וכאלו שאינם. למדתי מהסרט גם עובדות מעניינות למדי (אם כי לא ממש "מדעיות") לגבי הרגלי נעילת הדלתות של אנשים בטורונטו שבקנדה (הם לא נועלים), וגם גיליתי שעד לפני שנה בערך היה אפשר לקנות תחמושת מ"המדף" ברשת "קיי-מארט" (רשת סופרמרקטים אמריקאית). למעשה, ביטול המכירה של התחמושת בחנויות אלו, הינה אחד ההישגים של מור במסגרת עשיית הסרט, אם כי לטעמי אחת נקודות השפל של הסרט עצמו מבחינה קולנועית. הסיפור מאחורי העניין הוא כזה: מור יצא עם שניים מפצועי הטבח בתיכון "קולמוביין", אשר עדיין נושאים את הקליעים בגופם, להתלונן בפני הנהלת הרשת על הנושא, והסערה שהעניין עורר באמצעי התקשורת הביאה לביטול המכירה של התחמושת. עד נקודה זו סברתי שמדובר בסרט מצויין: עשוי היטב, מרתק, בעל אמירה משמעותית ולא יותר מדי דביק וסנטימנטלי. הייתם מאמינים? סרט לא אמריקאי על אמריקה. אך, לצערי מאותה נקודה הסרט התחיל להתדרדר, והמשיך להתדרדר עד לסיומו.

הסרט מסתיים בראיון עם צ'ארלטון הסטון, שחקן קולנוע ידוע וראש ארגון ה-NRA. במהלך הראיון מור חושף את הרגליו המוזרים של הסטון (כל הרובים בבית שלו טעונים!), והשקפותיו הבעייתיות (הוא סובר שאחוז הרציחות במדינה קשור ל"תערובת הגזעית" בארה"ב... ודי ברור על איזה צבע הוא חושב). מכל בחינה שהיא הראיון השיג את מטרתו, והסאבטקסטים של הסטון צועקים לשמים, אך מור אינו מסתפק בכך, ומתעקש ללחוץ את הסטון לפינה: הוא מציג לו תמונה של ילדה בת שש, שנורתה על ידי בן כיתה שלה, ומבקש ממנו להגיב בנושא. סרט טוב היה מאפשר לצופה לעשות את הקישורים במוח שלו, אבל מור אולי מתוך האגו טריפ שלו עצמו ("תראו כמה אני נהדר, ואיך אני מטיח לאיש החזק את האמת בפנים!") מתעקש להאכיל את הצופים בכפית. חבל, היה אפשר להוריד את זה בעריכה.

לסיכום, אמנם לא סרט מושלם, אבל בהחלט סרט מעניין ומהנה.

ללכת



הדרוג של יעל
4 stars
דרוג משותף גולשים [189 מדרגים]

דרגו גם אתם את הסרט: 5 4 3 2 1


בחזרה לדף הראשי
אל הטריילר של הסרט
הגיבו על הסרט בפורום


To Bowling for Columbine Official WebSite
To Bowling for Columbine Official WebSite