הסרט "שיקגו" מבוסס על מחזה שנכתב בשנת 1926 על ידי מורין ווטקין (שכבר הספיקה למות בשנת 1969). בשנת 1942 המחזה עובד לסרט בשם "רוקסי הרט", כאשר בתפקיד הראשי כיכבה ג'ינג'ר רוג'רס. במהלך החצי השני של המאה שעברה, היו מספר במאים שרצו לביים גירסה קולנועית נוספת למחזמר, אחד מהבמאים אפילו תכנן ללהק את מדונה וגולדי הון לתפקידים הראשיים. לבסוף, מי שכן הביא את "שיקגו" אל המסכים בשנית הוא רוב מארשל, רקדן וכוריאוגרף. "שיקגו" הוא סרטו הראשון כבמאי.
עלילת הסרט מתרחשת בשנות העשרים של המאה הקודמת. הסרט מספר (או יותר נכון מזמר) על רוקסי (רנה זלווגר), אישה נשואה, שיורה למוות במאהב שלה לאחר שהיא מגלה שהבטחותיו להפוך אותה לכוכבת, היו שקריות. רוקסי מואשמת ברצח ונשלחת לכלא, שם היא פוגשת את וולמה קלי (קטרין זיטה ג'ונס), רקדנית מועדונים מפורסמת, המואשמת אף היא ברצח. תמורת טובות הנאה, מנהלת האגף בכלא, עוזרת להן להשיג את בילי פלין (ריצ'ארד גיר), עורך דין מצליח שמעולם לא הפסיד משפט. על מנת לעזור לרוקסי להשתחרר, בילי פלין יוצר עבורה דמות "תקשורתית" חדשה - אישה חסודה ותמימה וכך הופך אותה מנאשמת ברצח לקורבן. רוקסי הופכת ל"סלבריטי" והעיר שיקגו משתגעת מאהבה אליה, אך כמו בחיים, גם בסרט, תהילה היא דבר הפכפך וזמני.
   |
את הסרט ראיתי לפני בערך שלושה ימים והדבר היחיד שנשאר לי ממנו בראש הוא, תמונה נעה ונאה של הריקודים האנרגטיים והמרשימים של קטרין זיטה ג'ונס. במהלך הסרט הבטחתי לעצמי לבדוק באינטרנט הכיצד ומה פתאום יודעים קטרין זיטה ג'ונס, רנה זלווגר וריצ'ארד גיר לרקוד ולשיר כל כך יפה. אז הנה המסקנות:
קטרין זיטה ג'ונס למדה ריקוד מגיל צעיר ואף השתתפה כנערה מתבגרת בתפקיד ראשי במחזמר 42 Street בגירסתו האנגלית. רנה זלווגר, מעולם לא רקדה או שרה באופן מקצועי. באחד הרעיונות איתה, היא סיפרה שהיצור היחיד שאי פעם שמע אותה שרה, היה הכלב שלה... בעזרת שיעורי ריקוד אינטנסיביים, וכמה קאטים (זה בכל זאת קולנוע) רנה נראית מקצועית לחלוטין (אבל עדיין פחות מזיטה ג'ונס). רי'צארד גיר, שבסרט שר מתנועע וגם רוקד סטפס, למד פיתוח קול בשנת 1973 לכבוד השתתפותו במחזמר "גריז", שהועלה בלונדון. לטענתו, עד "שיקגו" לרקוד הוא לא ממש ידע, ובראיון סיפר שבמסגרת ההכנה לסרט היה לו מורה נפלא לריקוד, שרק בזכותו הוא הצליח לעמוד במשימה. אציין שמאד אהבתי את העובדה שזיטה ג'ונס ורנה זלווגר הן לא רזות מדי. זה היה מרענן לראות נשים ממש, ולא נערות זוהר שלדיות, בתפקידים הראשיים. |
מה לעשות? אני לא אוהבת מחזות זמר, ומוסיקת ג'אז לחלוטין לא עושה לי את זה. למרות זאת (ובהמלצתה של יעל), ניסיתי לראות את הסרט עם ראש פתוח, לתת לו צ'אנס, ובעיקר לא להיות מקובעת. קיוויתי שהיחס בין השירים לעלילה "הרגילה" יהיה לטובת העלילה, אך לצערי החלק בסרט שמוקדש לשירים ולריקודים שולט (בסביבות 85%, להערכתי) וברוב רובו של הסרט השתעממתי וחיכיתי שהזמן יעבור. אני כמעט משוכנעת שהשעמום שלי מהסרט לא קשור לטעם מוזיקלי, גם אם המוסיקה היתה מוסיקת רוק, זה לא היה הופך את הסרט לסרט טוב. השירים ברובם הם pure entertainment ולא מקדמים ממש את העלילה (השטחית ממילא). אם תלחצו אותי לפינה, אודה שבכל זאת יש לסרט מסר קטן - לא משנה מה האמת, העיקר הוא איך היא מוצגת. זה תקף גם לגבי העוסקים בתחום הבידור וגם לגבי עורכי דין, שני נושאים שהסרט "דן" בהם.
על אף חוסר העניין שלי בסרט, ראוי לציין שהצילום והעריכה מצויינים, ויש משהו (קטן) בשילוב בין הטכנולוגיות של ימינו לבין הסגנון המיושן של מחזות הזמר, שהופך את הסרט למיוחד. בשבילי הסרט היה כמו וידאו קליפ אחד ארוך של להיטי ג'אז, עשוי באופן מאד מקצועי ונקי.
לסיכום, אני חושבת שה"הייפ" שנוצר סביב הסרט הוא מוגזם, ולא הייתי ממליצה על הסרט למי שלא אוהב את סגנון המחזמר. אמא שלי שאיתה ראיתי את הסרט, נמנמה קצת, אבל נהנתה מהסרט הרבה יותר ממני. היא לא סבלה משעמום, להיפך, הזמן עבר לה מאד מהר.
