העלילה מספרת על דוני, נער, שחי במשפחה אמריקאית ממוצעת, בעיירה אמריקאית ממוצעת, בשנות השמונים הממוצעות. בתחילת הסרט מסופר לנו שדוני סובל מהפרעה נפשית: הוא שומע קולות, מתהלך בשנתו, ויש לו חברים דמיוניים. אחד מהם הוא פראנק, ארנב גדול בעל חזות מפחידה. לילה אחד, הארנב מזמין את דוני לצאת מהבית, ומציל את חייו מתאונה מוזרה: על הבית, בדיוק מעל החדר של דוני, נופל מנוע ענק של מטוס. הדבר המוזר עוד יותר הוא שאף חברת תעופה לא לוקחת בעלות על המנוע. מהיכן המנוע בא? מדוע פראנק הארנב, הציל את חייו של דוני? והאם סוף העולם, כפי שאומר פראנק אכן עומד להגיע בעוד 28 יום, 6 שעות, 42 דקות ו-12 שניות?
העלילה נפרשת, כשכל הזמן נוספים עוד חלקים, עוד רמזים ועוד רבדים, עד הסוף המרגש, שבו הצופה מתחיל בכלל להבין מה התרחש בסרט. צפיה שניה, מעניקה עוד תובנות. צפיה שלישית עם הערות הבמאי, והשחקן הראשי (ג'ייק גילנהאל) מגלה שיש אפילו עוד מאחורי הסרט. צפיה רביעית היא כבר סימן להתמכרות, אבל תמיד אפשר לתרץ ולומר שאם כבר יש את ה- DVD זו הזדמנות נפלאה לשמוע גם את הערות השחקנים. אני, יש לציין, ראיתי את הסרט רק שלוש פעמים, ועוד קצת מהסצינות המחוקות. הייתי צופה בסרט שוב, אפילו בזה הרגע ממש, הייתי מראה אותו לחברים ולמשפחה, ומתחלקת איתם באוצר שגיליתי אבל לצערי הייתי צריכה להחזיר את ה-DVD
לרד ולונג (ותודה להם על שהתעקשו להראות לי את הסרט הנפלא הזה).
אם אתם שואלים אותי, בשביל סרטים כמו "דוני דארקו" אמנות הקולנוע קיימת, ובזכות סרטים כאלה מותר בכלל לכנותה אמנות. סיפור טוב אפשר גם לקרוא, אבל כאשר הויזואליה והפסקול הופכים לחלק בלתי נפרד מהסיפור, זה קולנוע. זה לא סתם סיפור בתמונות, זו חוויה. ומה היתה החוויה שלי? הדבר שהכי מאפיין את "דוני דארקו", בעיני, הוא העדינות. הסרט הזה, כמה שהוא "חזק", ולמרות שהוא נוגע בנושאים רציניים (הרי גורל ממש), עשוי בעדינות, והעדינות עוברת בו כחוט השני - במשחק המדוייק, בדמויות הכל כך אנושיות, בדיאלוגים האמיתיים (ולכן גם המרתקים), בצילום, בצבעים, במוסיקה.
