הבן
נכתב ע"י קרן סיון בתאריך 13/9/2003

מאז שהסרט "הבן" הגיע לארץ וזכה לביקורות מהללות מצד מבקרי הקולנוע הנחשבים, השתוקקתי מאד לראותו. "סוף סוף אראה סרט איכות אמיתי" אמרתי לעצמי, "יש למה לחכות", "איזה כיף!". אמנם לקח לסרט כמה שבועות טובים עד שהגיע ל"סיבוב הופעות" בחיפה. אך לבסוף הוא הגיע לקולנוע מוריה, הביתי, שמקרין לרוב סרטים איכותיים (או לפחות סרטים שנחשבים לכאלה).

יעל, שאיתה הלכתי לסרט, פנתה לקנות את הכרטיסים במזנון, זאת מכיוון שקופות הכרטיסים היו סגורות משום מה, ואילו אני הלכתי לאוטו להביא את הארנק ששכחתי. כשחזרתי ראיתי שמציעים לנו פופקורן חינם, סירבנו להצעה ונכנסנו לאולם. אחרי שהתיישבנו שאלתי את יעל בפליאה אם בקולנוע הזה מחלקים פופקורן בחינם. אין לנו תשובה ודאית, אך ככל הנראה התשובה היא שלילית. יעל שיערה שתלונותיה על מחיר הכרטיסים הגבוה (35 שקלים לכרטיס!) נפלו על אוזן קשבת, וכפיצוי, הוצע לנו פופקורן "על חשבון הבית".

היה די קריר בקולנוע ולא היתה לי חולצה ארוכה. אז ניגשתי למזנונאי, ששימש גם ככרטיסן וסדרן, (ואני חושדת שהוא בעצם גם מנהל הקולנוע) ואמרתי לו שדי קר בפנים. הוא שאל איפה בדיוק אני יושבת, כדי שיוכל לסגור את המזגן המתאים... בקולנוע מוריה, שבנוי כמו קולנועים של פעם, עם שביל מעבר רחב באמצע וכסאות בצדדים, יש שישה מזגנים, רועשים ומוחשיים. אחרי שאיש המזגנים (שהוא כנראה גם המקרין) סגר את המזגן לידינו נהיה חמים ונעים. ואז הסרט התחיל.

הסרט מתרחש בצרפת ומספר על אוליביה, איש בן 45 להערכתי, שמנהל נגריה בה הוא מלמד נערים לעבוד עם עץ ולרכוש את מקצוע הנגרות. הנערים, שאותם הוא מלמד היו בבתי כלא והם בשלב השיקום, שכולל רכישת מקצוע איתו יוכלו להמשיך בחיים הרגילים. אחד מהנערים זוכה מאוליביה לתשומת לב מיוחדת. מדוע זה כך, אינני יכולה לספר לכם. מה שכן אני יכולה לאמר הוא שהעובדה שאוליביה הוא איש טרוד, זעוף וסגור, קשורה לנער הזה.

מלבד האיש - אוליביה, הנער - פרנסיס, ואשתו לשעבר של אולביה - מגאלי, יש בסרט "שחקנית" נוספת, ראשית ודומיננטית. מדובר בדמות היפר אקטיבית, קופצנית, קצרת רואי, פאראנואידית, נודניקית, ומעוררת בחילה. השחקנית הזאת מאפילה על כל שאר הדמויות וגם על הסיפור. נחשתם כבר? השחקנית שאני מתכוונת אליה, היא, כמובן, המצלמה. המצלמה נעה בתזזיתיות, שעוררה בי בחילה ותחושה של מחלת ים. המצב היה כל כך קשה עד שברגעים מסויימים נאלצתי שלא להביט על המסך בעוד יעל (שגם היא לקתה במחלת ים, אך באופן הרבה פחות קשה ממני) הקריאה לי את הכתוביות ועשתה לי רפלקסולוגיה ב"נקודת הבחילה" ביד (למי שמתכוון ללכת לסרט וזקוק למידע, הנקודה נמצאת כשלוש אצבעות ממרכז פרק כף היד).

יש לשער שהכוונה של הבמאי לא היתה לגרום לתגובה פיזית מהסוג הזה אצל הצופים. אני באמת מאמינה שהיתה לו כוונה טובה, אבל משהו התפקשש לו. הוא שאף, כנראה, בעזרת המצלמה להעביר את התחושות הפנימיות הקשות שאוליבר חווה בחייו: חוסר נוחות, יאוש, חוסר מנוחה, וחיפוש מתמיד אחר משהו, אך לטעמי היה הרבה יותר אפקטיבי אם הבמאי היה משתמש בשחקנים כדי להעביר על ידי משחק את אותן התחושות. להרגשתי, המצלמה פשוט לא עשתה את העבודה ובמקום לקרב את הצופים לרגש, היא רק הרחיקה אותם והעמידה בפניהם את האתגר המיותר של לנסות "להתגבר" על הצילום הלא ידידותי בעליל.

אני חושבת שהסיפור הבסיסי של הסרט הוא טוב ובעל פוטנציאל, אם כי לא מדובר בסיפור מאד מורכב או מתוחכם. אני מדמה את הסיפור לעץ משוייף ואיכותי, שממנו אפשר להתחיל לבנות רהיט משובח. אך הרהיט שבסופו של דבר נבנה לא משקף את איכות העץ, ויותר מכך, איכות העץ רק מדגישה את הכשלון של הנגר.

אגב, שכחתי לספר לכם, שבכניסה לקולנוע פגשנו את מיכל טל, חברה של הוריי. היא יצאה מההקרנה הקודמת של הסרט ונראתה קצת... הלומה. למרות שהיה לנו ברור שהיא לא צפתה בקומדיה מבדחת, בקשנו ממנה שלא לשתף אותנו ברשמיה מהסרט, בגלל שרצינו לצפות בו בלי דעות מוקדמות (זה משהו שחשוב לי כאשר אני כותבת ביקורת). הסברנו לה למה, והזמנו אותה לבקר באתר שלנו. למחרת (השכם בבוקר!) קבלנו ממנה אימייל שבו היא החמיאה לנו על האתר ואף שיתפה אותנו ברשמים שלה מהסרט.

באמצע הסרט דמיינתי שאני יושבת בהקרנה של מבקרים ואני צועקת את מה שאף אחד לא מעז לצעוק: "המלך הוא עירום". זה לא שאני אומרת שבהכרח זאת האמת ושהמבקרים צבועים, אבל זה מה שחשתי במהלך הצפייה. מבחינתי הסרט היה מבחן כח סבל, סרט נטול ערך קולנועי אמיתי.