העולם שבפנים
נכתב ע"י יעל בתאריך 25/4/08

Ghost World
Ghost World
Thora Birch and Scarlett Johansson
Thora Birch as Enid
Scarlett Johansson as Rebecca
Steve Buscemi as Seymour
Illeana Douglas as Roberta Allsworth
Ghost World
Ghost World
Thora Birch as Enid
Ghost World
הערב ראיתי ב-DVD את "העולם שבפנים" (ghost world) יחד עם מידן. הכל התחיל כשהלכנו יחד לאוזן השלישית, כדי שאוכל לבחור לעצמי סרטים לצפייה ביתית, כי "יעל מבקרת בקולנוע" החליטה שהיא רוצה לבקר קצת "קאלט" ו"קלאסיקות" (ב-DVD, בבית). זאת כדי להוסיף לאתר קצת צבע וטעם של סרטים שכבר עמדו במבחן הזמן - היו ונשארו איפהשהו בתודעה שלנו.

אז התהלכנו בחנות, שיכורים מהמזגן (היה יום מה-זה חם), מחפשים בעינינו אחרי כל מיני קלאסיקות וסרטי קאלט: כאלה שראיתי כבר, כאלה שהחמצתי, כאלה ששכחתי. ואז, פתאום, נח מבטו של מידן על הסרט "העולם שבפנים". הוא שלף אותו מהמדף בהתלהבות באומרו שמדובר בסוג של "קאלט מחתרתי" (האם יש לדעתכם סתירה בין "קאלט" ל"מחתרתי"?) המלצותיו של מידן על הסרט לא נפלו על אזניים ערלות, אולי משום שמספר שבועות לפני כן קבלתי מאסף (אמנם ידיד של מידן, כך שיש סיכוי שהם באותה "מחתרת") המלצה חמה על "ghost world", וכבר היה לי חשק, או כמו שאומרים אצלנו - פרה-דיספוזיציה, לצפות בסרט.

"העולם שבפנים" הוא מסוג הסרטים שאפשר לראות כמה פעמים (כבר קריטריון טוב ל"קאלט"), ונראה שהוא יכול לספק ים של ציטוטים (מאד מאד חשוב ל"קאלט"), בין השאר בשל הדמויות המיוחדות שיש בו, שמעוררות גם אהבה וגם סלידה, גם נוגעות ללב וגם מרגיזות.

הסרט מתחיל ביום סיום לימודי התיכון (graduation day) של אניד ורֶבֶּקָה, שתי חברות (קצת כמו "זוג") שמתייחסות בזלזול ובביקורת לכל מה שמתחולל סביבן - לצביעות של חבריהם ללימודים, לשאיפות מיינסטרימיות או רדודות כמו: להשתלב בעולם עסקי, ללכת לקולג', "להצליח", או לחלופין לעבוד באיזה מסעדת "מזון מהיר" (אחת מני רבות שמופיעות בסרט). אניד (ת'ורה בירצ' ששחקה גם ב"אמריקן ביוטי") נראתה לי מיד כמי שמובילה את השתיים – שנונה, ביקורתית, ורגישה, חסרת רחמים כשזה נוגע לרגשות של אחרים, פורצת גבול, ומפתיעה. אך לא פחות מכך גם עצובה, אבודה, ונעלמה. רבקה (סקרלט ג'והנסן) היא פחות חדה מאניד ויותר פרקטית ממנה - מיד לאחר תום הלימודים היא מוצאת עבודה במקום ממכר מזון מהיר, ומנסה לקדם את הרעיון שהיא ואניד יעברו ביחד לדירה משלהן, כמו שתמיד חלמו לעשות.

אולם, מערכת היחסים "הזוגית" של החברות עוברת שינוי. זה מתחיל (לכאורה לפחות) כאשר אניד מותחת גבר - הוא פרסם מודעה בעיתון, בה בתמימות נוגעת ללב, הוא מחפש אחר האשה אותה פגש בשדה התעופה, עת לבש חליפת קרדיגן ירוקה. אניד מתחזה לאותה אשה, ומזמינה אותו להיפגש בדיינר דרכים (בסגנון שנות ה-50' כמובן). כשאניד רואה את סימור, גבר בשנות הארבעים לחייו, כשהוא מובס ומושפל מן ההמתנה לבחורה שלא מגיעה, המצפון שלה מתעורר... חוץ מזה, היא מסתקרנת לגביו, והיא מחליטה ליצור איתו קשר. במקום "dork" (כמו שנראה לה ולרבקה בהתחלה) היא מכירה גבר חכם ורגיש, חובב מוסיקה ואספן של תקליטים ופריטים היסטוריים, מישהו שקצת דומה לה בהתייחסות שלו לעולם - גם הוא כמוה מתקשה לשאוף, גם הוא כמוה כבר ויתר, גם הוא כמוה שונא יותר מ-99% מהאנושות.

סטיב בושמי מגלם את סימור, והוא משחק בסרט נפלא, ויוצר דמות נהדרת שמאד אהבתי. אני חושבת שהוא באמת שחקן מעולה. הסרט ממשיך לפרוש את הסיפורים של הדמויות - של אניד ורבקה, שהולכות ומתרחקות, של אניד וסימור שהולכים ומתקרבים, כל זאת במקביל לשיעורי האמנות שאניד (שהיא ציירת ואמנית בנשמה) נאלצת לקחת כדי להשלים את לימודיה.

הסרט, כמו הדמויות, מלא לעג וביקורת ולכן הוא מצחיק וחד, אבל לא פחות מכך הוא אנושי ומציג את הדמויות ככאלה. הביקורת בסרט היא בעיקר על התרבות והחברה באמריקה, על השטחיות והרדידות, על הצביעות והגזענות... ולדעתי גם על תרבות הקיטלוג האינסופית שממיינת אנשים ומותירה את כולם במרחק זה מזה, כלואים בתוך "קטגוריות", בלי מגע אמיתי. גם אניד, המקוטלגת כ"שונה" עסוקה כל הזמן בלקטלג את האנשים סביבה, ואת עצמה, לבקר כל אחד וכל דבר. גם היא אינה מאפשרת לעצמה (או לאחרים) "להיות" בני אדם באמת.

אהבתי את זה שהסרט מאפשר לפוטנציאלים הדרמטיים שבו להתממש, אבל במין "דרך אגב" כזאת, בלי שזה הופך להיות "העניין" של הסרט. אהבתי את הדיאלוגים בין הדמויות, בעיקר של אניד וסימור שהיו בעיני (ככל שהסרט עבר) יותר ויותר מקסימים ונוגעים ללב. אניד למרות שיש בה גם משהו מאד מעצבן (בשבילי לפחות ציניות מרובה יכולה להיות גם מקוממת), הינה גם מקורית ורעננה - כמו משקה אלכוהולי, חריף, מר, וקצת מתוק. עם זאת, הכבידה עלי חוסר התקווה שלה, היעדר השאיפות ובעיקר עברה אלי התחושה שאין לאניד את היכולת לדעת מי היא, לבדוק מי היא ומה רצונותיה, להתמודד עם עצמה באמת.

הסתקרנתי לדעת עוד על קורות חייה של אניד, אך הסרט אינו נופל לקלישאות, ואינו מספר לנו, ולו ברמז היכן נמצאת אמה (שנעדרת מן הסרט). חשבתי לעצמי, שאולי היא מתה כשאניד היתה ילדה, אבל אהבתי שהסרט לא לוקח אותנו לשם, לא עושה לנו "דרמה פסיכולוגית" מבוססת עבר. הסרט מתרחש במעין הווה מעיק, אולי כי אם יש "עבר" יש גם "עתיד" (יש קו זמן עם תנועה), ולאניד, כך נדמה, אין תחושה שקיים עבורה עתיד כלשהו של חיים...

יש בסרט רבדים רבים ושונים, המוסיקה מהווה אחד מהם. יש מוסיקת מעליות (איומה, אך משובצת בסרט בחכמה) יש מוסיקה הודית (וגם ריקודים), יש בלוז ישן, של תקליט מעט שרוט (יפהפה), וגם שיר ישן של ילדות - על ילדה שלובשת "חיוך" ו"סרט" כדי להצליח למשוך תשומת לב מיוחדת... זהו שיר שלדעתי מספר הכי הרבה על אניד - ילדה שכנראה לא היתה יכולה "ללבוש חיוך" ו"סרט", ואולי בחרה לעשות בדיוק את ההיפך. האם זאת היתה הדרך שלה למשוך תשומת לב, או דווקא להיעלם מעיני כל?

העיצוב בסרט מצא חן בעיני: צבעוני-נקי כזה, ואהבתי גם את הלוקיישנים (הבתים, הפרברים, דוכני המזון-מהיר הרבים). יש בסרט הרבה סצינות אבסורדיות ומגוחכות, לצד סצינות נוגעות ללב ואמיתיות. האמת היא ש"העולם שבפנים" הוא באמת באמת סרט טוב. תודה למידן (שגם ראה איתי את הסרט, ונהנה בשנית) ותודה לאסף (על ההמלצה ובכלל). אז אני ממליצה גם לכם לצפות בו. אני עצמי חושבת שאולי אראה אותו שוב. "קאלט מחתרתי" - מושג נולד.

לראות


הדרוג של יעל
4 stars
הדרוג של הכוכבים שצפו בסרט
מידן 4.5
דרוג משותף גולשים [17 מדרגים]

דרגו גם אתם את הסרט: 5 4 3 2 1


בחזרה לדף הראשי   הגיבו על הסרט בפורום


Ghost World Poster
To Ghost World official website