אני האקביז
נכתב ע"י יעל סיון בתאריך 16/11/2004

לכבוד יום ההולדת של קרן, אורן קרן ואני החלטנו לעשות מעשה - ללכת לסרט. הסרט הנבחר, לאחר אי אלו התלבטויות, היה "אני לב האקביז", המוגדר כקומדיה אקזיסטנציאליסטית. אקזיסטנציאליסטית - כלומר עוסקת בשאלות שקשורות למשמעות הקיום האנושי. או במילים אחרות - למה לעזאזל אנחנו חיים בכלל?

הסרט מתחיל כאשר אלברט, בחור צעיר הפעיל בתנועה לשימור השטחים הפתוחים (בניגוד לבנייה מסיבית של מרכזי קניות ובניינים), מגיע לשירות בילוש אקזיסטנציאליסטי המופעל ע"י בלש ובלשית שהינם גם זוג. אלברט מספר על שלושה מאורעות, צירופי מקרים, שקרו לו, ומבקש את עזרתם בהבנת משמעות אותם צירופי מקרים (כלומר, אלברט יוצא מתוך הנחה שכלל לא מדובר בצירוף מקרים אלא במאורע בעל משמעות). הזוג הבולש מוכן לפתוח לו תיק, אך זה כרוך, הם מסבירים לו, בכך שיעקבו אחריו לכל מקום, וזאת כדי לנסות לפתור את תעלומת חייו.

בהמשך אנו פוגשים את בראד, מנהל מצליח ברשת חנויות שנקראת "האקביז", המתפקד בסרט כאויבו של אלברט. אלברט ובראד נפגשו כדי לשתף פעולה - רשת החנויות "האקביז", שכמובן בונה ובונה, מוכנה לשתף פעולה עם הארגון "הירוק" כדי לשפר את תדמיתה, אך אותו שיתוף פעולה הוביל להשתלטות של בראד על הארגון שאלברט הקים ולעוינות בינהם. בראד הינו בחור מקסים, כריזמטי, מצחיק ובעל גישה מעשית, ואילו אלברט העגמומי אוהב להקריא משיריו הנכלוליים באספות הארגון. כמובן שבראד זוכה עד מהרה לפופולריות רבה בעוד קרנו של אלברט יורדת. כחלק מהמאבק בינהם, גם בראד פונה לאותו שירות בילוש, דבר שיוצר עימותים נוספים.

לקוח נוסף של סוכנות הבילוש הוא טומי, כבאי בעל התנגדות חריפה לשימוש בנפט ובתוצריו השונים. טומי הוא "האחר" של אלברט, חבר שאמור לעזור לו לעבור את המסע הפילוסופי המפרך. השפעתה המתפשטת של הסוכנות ושל השאלות הקיומיות נוגעת גם באנשים הנמצאים סביב גיבורי הסיפור, ובין "הנפגעים" נמצאת גם חברתו של בראד, דוגמנית הנמצאת בחזית הפירסומית של רשת החנויות. היא נהיית מעורבת בשאלות קיומיות ומתחילה להתלבש באופן מרושל ולא מטופח במיוחד, הכולל אוברול גדול ומצנפת מגוחכת.

בסופו של דבר, הצופה נהיה מעורב גם בסיפורים של הדמויות, וגם בשאלות הפילוסופיות, כך שיש מתח ועניין בשניהם במקביל. למעשה, אני חושבת שבכך הסרט השיג את מה שרצה להשיג: חוסר הפרדה בין הקיום האנושי הרגשי ("הדרמה") לבין השאלות הפילוסופיות שאדם שואל לגבי חייו ולגבי החיים בכלל ("המהות"). אז מתוך אותה עמדה סקרנית, רציתי לדעת איך הסרט יישב בין הגישות השונות שלאורך מרבית הסרט נראו כמנוגדות, רציתי גם אני לדעת "מה האמת", מה משמעות החיים שלנו. אני חושבת שהסרט סוגר את הקצוות בצורה מאד יפה ומספקת, אם כי לא אספר לכם כאן איך.

הסרט מתרחש בעולם שנראה רק קצת סוריאליסטי, ויש בו הרבה חן. אהבתי את המקומות בהם הסרט מצולם ואת העיצוב של "הלוקיישנים" - הבתים, הרחובות, החנויות, והמשרד של הפילוסופים כמובן. היו בסרט גם כמה חלקים של "אנימציית צילום", בחלקן אנחנו "נכנסים" לתוך הפנטזיות של אלברט, וזה היה מקסים בעיני. השחקנים גם הם היו חלק מאותה אסתטיקה סוריאליסטית. קשה לי להסביר את זה, אבל הם ממש התאימו לתפקידים שלהם ולהרגשתי שחקו באופן אמין מאד. ג'ייסון שוורצמן (המרוץ לצמרת של מקס פישר) בתפקיד אלברט, לילי טומלין (תמונות קצרות) ודסטין הופמן (מייל לאור ירח) כבלשים הפילוסופים, איזבל הופרט (שיקוי לילה) כפילוסופית המתחרה, נעמי ווטס (מלהולנד דרייב) כדוגמנית שמחליטה להתלבש מרושל, מרק וולנברג (כוכב הקופים) בתפקיד "האחר" היה גם מצויין, ובמיוחד, אני חושבת שג'וד לאו (A.I. אינטליגנציה מלאכותית) שחקן מדהים, ואולי הוא גם התאים באופן יוצא דופן לדמות אליה לוהק.

קרן, למרות חששותיה שהסרט יהיה סוריאליסטי והזוי מדי, נהנתה. זה היה חשוב כי אותו סרט פתח את חגיגות יום הולדתה (זה היה בערב שלפני). בכלל, קשה מאד לאכזב את קרן אם יש בסרט רבדים פילוסופיים שקשורים למשמעות החיים. אורן נהנה גם הוא מהסרט, ולמרות שלאחר הסרט קרן ניסתה עוד קצת "לפצח" את משמעותו, לאורן לא ממש התחשק "לנתח" את הסרט - לדבריו הסרט הוא בעצמו חוויה שלא חייבים אחר כך לנסות להבינה באופן אינטלקטואלי. אמירה זאת, אגב, קצת תואמת חלק מהגישות שהוצגו בסרט. בכלל, שמתי לב לתופעה מפתיעה: גם בזמן ההפסקה, וגם אחרי הסרט שלושתנו התחלנו לדבר קצת כמו שהדמויות בסרט מדברות – שיחות פילוסופיות שלאו דווקא חותרות למטרה ברורה פרט לעצם השיחה והדיבור! זה היה מאד מעניין לשים לב שהסרט השרה עלינו אוירה מיוחדת וסוג דיבור אחר מהרגיל.