אינסומניה

"אינסומניה" (נדודי שינה) הוא סרט משנת 1997. זהו סרטו הראשון של הבמאי הנורבגי אריק סקולבארג, שגם כתב את התסריט, בסרט לא משחקים שחקנים ידועים. הסרט מספר על חוקר המגיע אל עיירה נורבגית קטנה בה השמש לעולם אינה ישנה, על מנת לחקור מקרה רצח אכזרי של נערה בת 15.

"אינסומניה" הוא גם סרט משנת 2002, בו משחקים שלושה שחקנים מפורסמים וידועים מאד - זוכי פרסי אוסקרים למינהם (אל פאצ'ינו, רובין וויליאמס והילארי סוונק), הסרט הוא של הבמאי המצליח כריסטופר נולאן שעשה גם את "ממנטו".

אני ראיתי את אינסומניה 2002.

לפני כמה שנים מישהו ב- WARNER BROTHERS ראה את אינסומניה 1997, קלט את הפוטנציאל הגלום במותחן האירופאי וביקש מכריסטופר נולאן לעשות לסרט "מהפך" סטייל הוליווד. אני סקרנית מאד לראות את הגרסה הנורבגית, שכן לפי מה שהבנתי מתחקיר קצר שערכתי באינטרנט, הגרסה הנורבגית היא יותר אכזרית ואפלה ופחות מרוסנת מהאמריקאית. דוגמא הממחישה זאת היא העובדה שבגרסה הראשונה (וזה יכול להיות בעל עניין עבור מי שראה את הסרט ולא יהווה בגדר ספוילר למי שטרם ראה) הירייה של החוקר היא לעבר כלב חי ולא על כלב שכבר מת.

לא מזמן סיימתי לראות ב-DVD את הסרט, סוף הסרט "התרחש" לו כאן "מולי" במחשב ממש לפני דקות אחדות, אני עוד לא עייפה ולכן אנצל זאת בכדי לכתוב ביקורת טרייה היישר מרגעי הסוף של הסרט ואל תחילתו. או שאולי בעצם הפוך, כדאי שאתחיל מהתחלה. אינסומניה זה לא ממנטו, כאן הסרט הולך לפי הסדר הנכון.

אל עיירה אלסקית קטנה בשם Nightmute, מגיעים שני חוקרים שותפים מלוס אנג'לס, וויל דורמר (אל פאצ'ינו) חוקר משטרה בכיר ושותפו הפ אקהרט (מרטין דונובן), הם נשלחים לעיירה הקטנה בכדי לסייע בלכידתו של רוצח שהכה למוות באכזריות צעירה בת 17. את פני החוקרים מקבלת אלי בר (הילארי סוונק), חוקרת צעירה במשטרה המקומית אשר מעריצה את דורמר. היא מכירה את הקרירה המקצועית שלו היטב, למדה את האופן בו הוא פותר פשעים ומחכה בכליון עיניים לראות אותו מפענח את פרשיית הרצח הסבוכה של הנערה.

(דרך אגב, העיירה Nightmute קיימת במציאות. בהתחלה חשבתי שהשם הומצא עבור הסרט בכדי להדגיש את נושא האור הבלתי פוסק והלילה שנמצא שם ב"מייוט" (השתק), אך כנראה שלא חסרים סמלים ושמות ספרותיים גם במציאות עצמה...)

דורמר מסרב להצעתה של אלי ללכת לנוח במלון בטרם יתחיל את חקירתו, הוא רוצה לפתור את תעלומת הרצח במהרה והוא חמוש בשיטות מקוריות ובהרבה מאד מרץ מוטיבציה. בעזרת שיטות מתוחכמות ומרשימות, דורמר מצליח להתחקות אחר הרוצח בזמן קצר מאד. תקרית בלתי צפוייה, הקשורה בשותף, הופכת את דורמר ברגע אחד מאד דרמטי מרודף לנרדף, מחוקר בעל מוטיבציה גבוהה לאדם עייף, שבור ומנוטרל לחלוטין.

דמותה הבריאה, הפעלתנית והערנית של השוטרת אלי מדגישה את מצבו הקשה והמדורדר של דורמר, שנראה עייף והזוי יותר ויותר ככל שהסרט מתפתח. המוטיבציה שלו כאילו עוברת אליה, היא ממשיכה מהנקודה בה הוא הפסיק ובעצם במידה מסויימת היא לוקחת את הפיקוד על המשך החקירה.

אהבתי מאד את הדמות של דורמר, הבמאי העיז ללכת איתו עד הסוף, אל פאצ'ינו מתפרע לגמרי, אין לו גבולות, הוא משחק מצויין ותענוג לראות אותו. מרובין וויליאמס, שמשחק את הרוצח, דווקא קצת התאכזבתי. הוא שיחק את "הרע" אבל לא היה שונה בהרבה במשחק שלו מסרטים בהם הוא משחק את "הטוב". הוא שיחק בצורה עצורה ומשעממת, אלא אם פספסתי משהו והבמאי רצה להעביר מסר, שזה יכול לקרות לכל אחד ע"י השארת הדמות דהויה ויום יומית בכוונה. אבל גם אם זה ככה, הרגשתי שהוא לא מספיק טוב.

הסרט עצמו לא משעמם וזה כבר חשוב, אבל הוא אינו סרט ממש טוב, ולא באמת הצלחתי להיכנס אליו, אלא רק להתבונן עליו. שמתי לב שמשהו בו לא עובד, הניגוד בין רעיון באמת מקורי וחזק לבין ביצוע חלש ומאולץ בלט לי מאד לעין. (אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל…) הצילומים בסרט יותר מדי אומנותיים, הם לפעמים יותר מדי מחושבים והם מפריעים לזרימה של הסרט. כנראה שככלל, הסרט יותר מדי מחושב. הניכור שבצילום משאיר את רגש ההזדהות של הצופה כבויי, ובסרט שהעלילה בו די פשוטה והפסיכולוגיה של הדמויות היא הדבר העיקרי - זה בעייתי.

דוגמאות לבעיות שיש בסרט: יש סצנה שבה דורמר נופל לתוך הים ובאופן מאד אומנותי מראים את ניסיונות החילוץ שלו מהים. הקטע הזה מצולם היטב והוא יפהפה, אבל הוא ארוך מדי ומפריע להתפתחות הסרט. יש קטע ארוך מדי שבו מראים את דורמר מנסה לאטום חלונות בטירוף, זה אומנותי אבל עד כמה אבסורדי שזה אולי יישמע, זה היה נראה באותו רגע כמו סרט פחות מדי "הוליוודי".

אני החזרתי את הסרט לוידאומט אבל חלק ממני היה רוצה לראות אותו שוב. כנראה שלמרות הכול יש בו עוצמה מסוימת...