אכזריות בלתי נסבלת
נכתב ע"י קרן סיון בין אוקטובר לדצמבר 2003

את "המושג" "האחים כהן" אני מכירה כבר שנים, אבל אף פעם לא ממש בררתי לעומק מי ומה בדיוק עומד מאחוריו. היום, לאחר בירור קצר באינטרנט אני כבר יודעת קצת יותר ויכולה לספק לכם הקדמה קצרה: יואל ואיתן כהן נולדו בשנות החמישים במיניאפוליס מינסוטה, להורים יהודים בעלי רקע אקדמאי. את כל סרטיהם הם יוצרים יחדיו, כששניהם מביימים, מפיקים, כותבים ועורכים אותם. מבחינת הקרדיטים, יואל (הבכור) רשום כבימאי ואיתן כמפיק, לתפקיד העורך הם משתמשים בשם Roderick Jaynes. כשיואל היה בן 30 ואיתן היה בן 27 הם התחילו את דרכם בסרט "רציחות פשוטות" (1984) ו"אכזריות בלתי נסבלת" הוא סרטם המשותף ה-10 במספר. נכון לעכשיו, כאן באתר, יש ארבע ביקורות על סרטיהם ("רציחות פשוטות", "הקפיצה הגדולה", "אחי איפה אתה" ו"האיש שלא היה שם"), עם כתיבת ביקורת זו, החמישית, אנחנו מגיעים ליצוג מכובד של 50% מהתוצרת הכהנית.

הרבה תהפוכות ליוו את הליכתנו ל"אכזריות בלתי נסבלת". בהתחלה קבעתי עם אורן ללכת ל"ימ"מ – יחידת פריצה". אך כאשר אורן גילה שמדובר על יום חמישי ולא על רביעי, החלטנו לדחות את הצפייה למועד מאוחר יותר, עקב חששו מהקהל הבעייתי של הצגות הערב בסופי שבוע. אבל אז נכנס לתמונה ברק, שכנו של אורן וידיד של יעל, שהצליח בהתלהבותו לשנות את דעתו של אורן ולאחר מספר שיחות ICQ ששילבו גם את יעל הוחלט על "אכזריות בלתי נסבלת" כסרט בו נצפה. אורן וברק חיכו ליעל ולי עם הכרטיסים ליד הקולנוע ולנו רק נותר להגיע בזמן. האולם היה מלא מפה לפה ולשמחתנו, הקהל של הסרט הזה היה קהל "טוב" ולא הקהל ממנו חשש אורן (כנראה בגלל סוג הסרט). יעל התישבה ליד ברק ודלי הפופקורן, ואני מהצד השני, הראיתי לאורן את המצלמה הדיגיטלית החדשה שלי.

עלילת הסרט מספרת על מיילס מאסי (ג'ורג' קלוני), עו"ד מבריק לדיני גרושין, ששמו הולך לפניו. הוא מתמחה במצבים "בלתי אפשריים" ותמיד מצליח, יש אפילו הסכם טרום-נישואים דרקוני על שמו. למרות הצלחותיו המדהימות ומצבו הכלכלי הטוב, מיילס לא מאושר בחייו והוא חי בחוסר עניין וריגוש. דווקא מרלין רוקסוורת (קטרין זיטה ג'ונס), אחת "מקורבנותיו", מצליחה "להעיר" אותו. במשפט הגירושים שלה, כנגד כל הסיכויים, מיילס מצליח להביס את עורך דינה ולהותירה חסרת כל. אך מרלין לא מתייאשת ועד מהרה מוצאת לה בעל חדש, כשבמקביל מאסי ממשיך להתעניין בה ויחסיהם "מתהדקים".

מאד אהבתי את הסרט. אהבתי אותו בגלל חוש ההומור המתוחכם והשנון, והדיאלוגים המושקעים והמחושבים שבו. הסרט עשיר בטוויסטים ובהפתעות, מה ששומר אותנו הצופים "ערניים" ודרוכים לקראת הצעד הבא. בנוסף יש בסרט לא מעט קטעים סוריאליסטיים וקצת מופרכים, שתורמים לנחמדות הכללית של הסרט, אך גם מקדמים את העלילה מבלי להפריע לסיפור להישאר רציף והגיוני. ראוי לציין שהשחקנים הראשיים (קלוני וז'טה גונס) שחקו היטב, במיוחד ג'ורג' קלוני שהיה מאד אמין, ושניהם גם נראו ממש טוב - לפחות בעיני. הסרט גם מלא בדמויות משנה צבעוניות ומרתקות, איל נפט טקסני ביישן ולא מבריק במיוחד בגילומו של בילי בוב ת'ורנטון, "המחסל" האסתמטי, השותף הבכיר של החברה, שהינו איש קשיש המחובר לצינוריות ונראה כאילו הוא מתגורר בארכיון ועוד ועוד...

אורן איזמירלי (תיכף תבינו למה אני מציינת את שם משפחתו) שם לב לשני דברים בנוגע לסרט. האחד הוא שהסרט "מתרחש" לפני כמה עשורים ולא בימינו. הדבר בא לידי ביטוי במצלמת הוידאו הגדולה של הבלש, מצלמת הפולארויד המיושנת של במאי הסרטים, עיצוב המעליות ובכלל בריהוט שיש בסצנות השונות. נשאלת השאלה, האם נושא הסרט והתנהגות הדמויות, יכלו להתרחש רק באוירת הטרום-פוליטיקלי-קורקט של השנים האחרונות או שיש להתקת הזמנים הזו סיבה אחרת? האבחנה השניה של אורן קשורה לשמות של הדמויות בסרט - הדמויות שואפות לשם משפחה המתחיל באותה אות של השם הפרטי: Mמיילס Mמאסי, Rרקס Rרוקסוורט, Sשרה Sסורקין, Dדונובן Dדונלי וכד'. לכן אפשר להבין את הבעיה של הדמות אותה מגלמת קטרין ז'טה ג'ונס, היא מתחילה את הסרט עם השם הלא מאוזן: מרלין רוקסוורת...

לסיכום, מומלץ ללכת, ולא כדאי לאחר: האנימציה של כותרות הפתיחה יפהפיה.