עץ לימון
נכתב ע"י יעל בתאריך 15/3/08

עץ לימון
הלכתי ל"עץ לימון" עם מידן להקרנת טרום בכורה של הסרט בסינמטק חיפה. לא הזמנו כרטיסים מראש אז המתנו בסבלנות בצד, יחד עם עשרות מנויים נוספים, וכן חתול שחור חמוד להפליא ששיחק בפרוסת לחם לבנה. ההמתנה השתלמה, ואכן נשאר מקום לכוווולם. נאמרו ברכות. האורות כבו. הסרט התחיל.

אחרי שלוש דקות של סרט (בחיי, לא יותר) הבחנתי שמידן סובל, הוא זע באי נוחות ולבסוף אף שאל: "תגידי, יצאת פעם מסרט שהלכת לכתוב עליו ביקורת באמצע?" עניתי לו בפשטות: "שלא נראה לי". סירבתי להתייחס לשאלה כאילו היא קשורה לאיזה "כאן ועכשיו" בו אנו מצויים, או שהיא מהווה קריאת מצוקה.

"עץ לימון" מספר על סלמה, אשה פלסטינית, שגרה סמוך לקו הירוק (בשטח ישראל). היא חייה לבדה - בעלה נפטר, בנה נסע לארצות הברית להרוויח כסף ולבנות לעצמו עתיד, ואילו בתה ומשפחתה חיים הרחק ומגיעים לבקר רק לעיתים רחוקות. סלמה מטפחת, יחד עם פועל בא בימים, מטע של לימונים, שנטע סבה. חייה של סלמה אינם שמחים, וניכר שהיא בודדה, אך הם חיים שלווים, עטופים בשגרה מרגיעה. מטע הלימונים אותו היא מטפחת, קושר אותה לחיים שיש בהם צמיחה, ורכות כלשהי.

הכל משתנה כאשר שר הביטחון ישראל נבון ואשתו מירה (שנוצרו, לפחות קצת, בצלמם של אהוד ונאווה ברק, ואולי גם בהשראת דן חלוץ) מחליטים לעבור לגור ממש סמוך לביתה. כמעט בתוך ביתה, אפשר לומר. הדבר כרוך בסידורי אבטחה מרובים. אנשי שב"כ מפטרלים סמוך לבית, ובלב המטע מוקם מגדל שמירה אימתני. עצי הלימון, על ענפיהם, עליהם, ופירותיהם, מוגדרים תוך דקותיים כסיכון בטחוני - הרי מחבל יכול להסתנן דרכם, ולפגוע בשר הביטחון - ולכן השב"כ מורה לעקור את המטע כולו. מייד.

סלמה יוצאת להגן על עצי הלימון שלה, בתחילה על ידי ערעור על ההחלטה במשרד צבאי מקומי, ולאחר מכן היא פונה לעורך דין והם מגישים ערעור לבית המשפט הגבוה לצדק. בינה לבין זיאד, עורך הדין הצעיר ממנה באופן ניכר, מתפתח קשר רומנטי, והסרט נע בין מערכת היחסים של סלמה ושל זיאד, לזו של ישראל ושל מירה ולמערכת היחסים בין "פלסטין" ו"ישראל".

הסרט דווקא בא לי בזמן טוב. ראיתי אותו יומיים לאחר שחזרתי מסוף שבוע ארוך בעקבה שבירדן, בו התקיימה סדנה של מפגש ודיאלוג בין אנשי בריאות הנפש מהצד הישראלי, לאנשי בריאות הנפש פלסטינים מהגדה. המפגש עסק בקונפליקט היהודי/ישראלי-פלסטיני (וההתלבטות אם לכתוב יהודי או ישראלי, כבר היא מספרת על קושי מסוים סביב ההגדרות). המפגש היה מרתק וקשה, אך גם מספק ומתגמל, והתחושה היא שהוא היה חשוב מאד עבור כל המשתתפים (לחשוב שעל כך היו שמים אנשים בכלא בישראל רק לפני 15 שנים... עצוב כל כך!)

אולי מהסיבה הזאת, הסרט לא "נפל" עלי כרעם ביום בהיר מבחינת התכנים שלו. הסרט מציג את ישראל כמדינה שמתנהלת באופן צבאי, כובש, דורסני, וכוחני, אבל אולי מעל לכל – מדינה שמתנהלת בעיוורון בנוגע לקיומם האנושי והרב מימדי של אנשים אחרים, הפלסטינים. הסרט לא חוזר על הטעות הזאת (בכיוון הפלסטיני לפחות...) והדמויות של הפלסטינים מוצגות בסרט בכל מיני דרכים, והפלסטינים עוברים לצופה כאנשים יחסית אמיתיים. מה הכוונה? לדמויות שונות יש תכונות שונות, רגשות שונים, שאיפות שונות, וכדומה. את אותו "החסד" של רב-מימדיות (יחסית) הסרט לא עושה לישראלים. יש ישראל אחת – ישראל כובשת, דורסת, בטחונית, שחוגגת על ההריסות של הצד האחר. רק אשתו של שר הביטחון, מתחילה, מדי פעם, קצת להטיל ספק.

למרות שאני מזדהה במידה רבה עם התכנים בסרט, ועם ההצגה של ישראל כמדינה אשר מתנהלת באופן כובש ודורסני, מבחינה קולנועית - אני לא יכולה להגיד שאהבתי. התוצאה של הצגה חד-מימדית של דמויות ישראליות, ושל ישראל הינה, שהסרט נהיה משעמם אחרי כמה זמן, ולא באמת מעורר למחשבה. אי אפשר (ואני אצטט כאן את מידן) אפילו לכעוס או לשנוא את ישראל, שר הביטחון (בגילומו של דורון תבורי) הוא דמות יותר מדי פארודית - פחות מדי בן אדם כדי שבאמת נרגיש כלפיו משהו.

אז סרט שהוא גם דרמה כואבת, גם פארודיה, וגם בעל אמירה פוליטית - זה הולך ביחד? את כל החלקים שמציגים את ההתנהלות הצבאית-בטחונית שלנו, ומציגים אותה באור מגוחך, אהבתי. הם היו לדעתי די "חריפים" - סוג של פארודיה על נושא עצוב מאד. אבל, אם רוצים שהצופים יעברו עם עצמם מהלך של שינוי, התלבטות והטלת ספק באמונות ועמדות, או לפחות יצירת תמונת עולם שלמה יותר - אי אפשר להישאר ברמת הפארודיה, חייבת להיות מורכבות. והסרט פשוט אינו מורכב או מתוחכם - לא מבחינה קולנועית ולא מבחינה תסריטאית.

ומה בנוגע לסבל של מידן?
רציתי לציין שעם כל הסבל שסבל, הוא גם נהנה מכל סצנה בה היאם עבאס, שמגלמת את סלמה, הופיעה על המסך. לדבריו, כדי להציל את החוויה של הצפייה בסרט, הוא ניסה להתמקד בה. גם אני חשבתי שמדובר בשחקנית מעולה. יש לה נוכחות, בין אם היא מדברת או שותקת, והיא מצליחה להעביר עוצמות רגש, כמו גם ניואנסים.

הנשים בסרט, סלמה ומירה מייצגות גם דיכוי מסוג אחר - הדיכוי של האשה מול החברה הגברית. כמעט רציתי לכתוב שסלמה היא "מיעוט פעמיים" - גם אשה וגם פלסטינית, אבל הרי נשים אינן באמת מיעוט... אז מדוע, בכל זאת, הן פעמים רבות נתונות תחת "כיבוש" ו"דיכוי"?

לסיכום, "עץ לימון" של ריקליס, לא מצליח להכיל את המורכבות האנושית, ואת המורכבות של החיים בישראל-פלסטין. אני בכל אופן שמחה שראיתי את הסרט, זה חשוב לי בתקופה הזאת, אבל לא ממש יכולה להמליץ עליו כעל "קולנוע טוב".

אז על מה אני יכולה להמליץ? אני מאד ממליצה לכם לראות את הסרט התיעודי "מיליון קליעים באוקטובר", ששודר בערוץ 8. הסרט מתאר את כישלון המשא ומתן בין ברק לערפאת בשנת 2000, ואת האינתיפאדה שפרצה לאחר מכן. ב"מיליון קליעים באוקטובר" יש הרבה דברים שהזכירו לי את "עץ לימון", כמו התייחסות להוראות לעקירת עצים (לצורך, או שלא לצורך) ותיאור של התפיסה הבטחונית, בה הצבא או/ו השב"כ הינם הגופים שבאופן מעשי, בתקופות שונות, קובעים מדיניות בשטח, באופן שחותר תחת נסיונות להידברות מדינית.

אפשר


אל הטריילר של הסרט
הדרוג של יעל
2.5 stars
הדרוג של הכוכבים שצפו בסרט
מידן 2
דרוג משותף גולשים [24 מדרגים]

דרגו גם אתם את הסרט: 5 4 3 2 1
רשימת בתי הקולנוע
בהם הסרט מציג
Where is this movie palying ?


בחזרה לדף הראשי   הגיבו על הסרט בפורום


To Lemon Tree official website
לאתר הרשמי של עץ לימון