איש דוחף עגלה
נכתב ע"י יעל בתאריך 16/10/06

"איש דוחף עגלה" היה הסרט השלישי שאנאלו ואני צפינו בו במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה. מדובר בסרט של במאי איראני (ראמין בהראני), על מהגר פקסיטאני בניו-יורק. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את אחמד, בחור צעיר בעל תווי פנים עדינים ושיער שחור ארוך, כשהוא מוכר קפה ו"בייגלים" ב"עגלה" בניו-יורק. הוא משרת את הלקוחות בנימוס, משוחח עם כל אחד במידה שבה הלקוח נדרש לה, ואינו מבקש דבר עבור עצמו. למרות שאחמד קשוב לסביבה ונענה לאנשים שסביבו, התחושה היא שמעבר לאותו ממשק בסיסי הוא מכונס בתוך עצמו, בתוך עולם נסתר ולא מוכר. הוא ממעט לדבר, אלא אם כן פונים אליו, וניכר שהוא שרוי בעצב כלשהו, אך גם זה חמקמק ולא בהיר לצופה.

במהלך הסרט, שמתרחש רובו בשעות הלילה, או בניו-יורק הגשומה בשעות היום, אחמד פוגש כל מיני אנשים. ביניהם צ'ארלס, איש צעיר ומצליח ממוצא פאקיסטני, ששוכר את אחמד כדי לבצע בדירתו החדשה עבודות שיפוץ. אותו איש מזהה שאחמד הוא יוצר מוסיקלי, שהיה כוכב רוק גדול בזמנו בפקסיטאן, ומנסה לסדר לו אפשרויות נוספות ליצור דיסק. כך, מבלי שאחמד מספר לנו, דרך עיניהם של אחרים, אנחנו לומדים עוד על חייו, על אהבותיו, ועל ההיסטוריה שלו שמסופרת לנו רק במרומז. נגלה שלאחמד בן, ילד צעיר, שחי עם חמו וחמותו, שמתנגדים שאחמד יהיה בקשר עם בנו. וכך אחרי צפיה בפרגמנט כואב וקצר פתאום אותו מהגר, שנהיה כוכב רוק, הוא גם אבא מתגעגע. מתישהו בסרט נגלה שאשתו של אחמד אינה בחיים. היא נפטרה, או נהרגה, או נרצחה לפני כשנה. לא יודעים ולא נדע. תחושת האובדן עוטפת את הסרט כולו כמו צעיף, שרק לרגעים מאפשר לרוחות חדשות לנשב פנימה, ולגעת בעור החשוף.

סמוך לתחילת הסרט נכיר גם את נעמי, בחורה צעירה מספרד, שעובדת למחייתה במכירת עיתונים בדוכן הסמוך לעמדה של אחמד. בדרכם העדינה אחמד ונעמי מוצאים חן אחד בעיני השני, אך צ'ארלס ממהר להקדים את אחמד, מחזר אחרי נעמי ורוכש עליה "בעלות". הסרט מציג באופן מאד מעודן את התחרות הסמויה בין השניים, את ההתנשאות של צ'ארלס כלפי אחמד, וכן את האופן שבו אחמד מתמודד עם אותה התנשאות. אהבתי את זה שהסרט מצייר את הלכי רוח בגוונים עדינים בלי רגשות מוחצנים.

"איש דוחף עגלה" גורם לנו, בדרך שעדיין אינני לגמרי מבינה, לחוש מאד קרובים אל אחמד, זאת למרות שכל כך מעט מסופר עליו והוא עצמו ממעט לדבר. יש לי שתי השערות מה יוצר את אפקט הקרבה הזה, האחת היא המשחק הנפלא של השחקן (אחמד רזבי), והשנייה היא שהסרט מצולם מאד קרוב אליו, וערוך בקצב של התנועות והמבטים שלו. למשל, יש הרבה מאד צילומי תקריב ("קלוזאפ") כשהוא עובד בעגלה, מגיש תה וקפה, יש סצנות בהן המצלמה נחה על פניו כשהוא מעשן, או על ידיו כשהן מלטפות את גור החתולים שהוא מוצא. העריכה, לרב איטית, ברגעים ספורים מהירה, תואמת את מצב רוחו של אחמד ועוזרת לנו (באופן שאינו בהכרח נרשם במודעות) להכיר ולהבין אותו.

אנאלו ואני, שצפינו יחד בארבעה סרטים בפסטיבל - ביממה אינטנסיבית של בילוי משותף של חופש, מאד נהנינו. כל הסרטים שראינו בפסטיבל ("תנועה מגונה" הישראלי, "אופטמיות" הסרבי, "לאורך הרכס" האיטלקי), במקרה או שלא, עסקו בהיבטים שונים של גבריות. הגיבור של "איש דוחף עגלה" היה שונה מהגברים האחרים - לא עסוק בשאלות של כבוד, לא עסוק במשחקי כח, לא עסוק בניצול, הונאה, או חיפוש אחרי הנאה. מאד אהבתי את הגיבור, את השקט שלו, ואת המוכנות שלו תמיד להושיט יד לאחר. היה בו משהו נוגע ללב, שעורר בי רצון להבין ולפרש את החיים בדרך אחרת מזו שאנו רגילים לה. זאת הבנה של החיים לפיה אפשר "לשרת" ולתת, ולעיתים להבליג, לא מתוך חולשה (וגם לא מתוך כח), אלא כי הדברים שיש בהם טעם הם בכלל אחרים... כי אולי להיות בן אדם זה קודם כל לראות את האחר כאדם, ואולי אין ערך גבוה יותר מהמוכנות לעמוד לרשות האחר כשהוא זקוק לעזרתך. ובכל זאת, הרגע הכי מדויק ונכון בסרט מתרחש כאשר אחמד מאבד שליטה, מתפרץ בכעס ובתחינה. רק לרגע אחד.

מומלץ


הדרוג של יעל
4.5 stars
הדרוג של הכוכבים שצפו בסרט
אנאלו 4
דרוג משותף גולשים [3 מדרגים]

דרגו גם אתם את הסרט: 5 4 3 2 1


בחזרה לדף הראשי
אל הטריילר של הסרט
הגיבו על הסרט בפורום


Man Push Cart poster
To Man Push Cart website