אתמול האינטואיציה שלי נכשלה במבחן. מדי פעם אני בוחנת אותה, לראות מה היא שווה, הולכת איתה או נגדה וכך לומדת את החשיבות שאני צריכה לתת לה בחיים שלי. עוד לא גיבשתי מסקנות סופיות, אבל אתמול היא נכשלה בגדול. מבין האפשרויות שעמדו בפני, הסרט האחרון שרציתי לראות היה "מייל לאור הירח", היתה לי כבר דעה מגובשת על איך הסרט יהיה ולמה לא כדאי לראות אותו. הסרטים שהאינטואיציה שלי כן שידרה לראות היו "אני מרגל" ו"הרדוף לבן", אך מכיוון שלא יכולתי לתת לשכל שלי להתעלם מכל כך הרבה תגובות לא אוהדות שסרטים האלה קיבלו החלטתי החלטה קרה, ללכת ל"מייל לאור הירח" ולקוות שדסטין הופמן וסוזן סרנדון לא היו בוחרים להשתתף בסרט רע ושהסיסמא של הסרט:
In life and love, expect the unexpected תפעיל את קסמיה. וכך אכן היה.
כשעמדתי בתור עם
אמי ואבי, איתם הלכתי לסרט, ביקשתי מאמי לשאול את הקופאית כמה זמן יארכו הפרסומות. תמיד אני מתכננת (אבל בסוף לא מיישמת) לברר את הנקודה הזאת, כדי לא להגיע בזמן לפרסומות, אלא כדי להגיע בזמן לסרט! זה נושא מאד בעייתי בעיני - לסרט יש שעה נקובה ואם אני רוצה לדלג על הפרסומות אני נאלצת לקחת סיכון. זה מאד מעצבן במיוחד כשממהרים לסרט ובעצם הוא מתחיל רק אחרי חצי שעה של פרסומות. כל קולנוע צריך להכריז מראש כמה זמן נמשכות הפרסומות ולאפשר כניסה מסודרת גם במהלכן. "10 דקות של פרסומות", זו התשובה שקיבלנו מהקופאית. ראינו שיש לנו עוד זמן אז יצאנו לטיול קצר באיזור, אך על אף הרעיון של "לאחר" לסרט ולהגיע רק אחרי הפרסומות, נכנסנו לאולם בזמן הנקוב, הדייקנות והפחד להסתכן ניצחו.
הסרט נפתח בהכנות למסע ההלוויה של דיאנה. ג'ו (ג'ייק גילנהל) ודיאנה היו אמורים להתחתן, אבל דיאנה מתה מוות פתאומי והארוס הצעיר נשאר לגור עם הוריה, בן (הופמן) וג'וג'ו (סרנדון), באותו הבית. הוא מנסה למלא את החלל שהשאירה הבת ולתפקד כ"חתן" המושלם. האב אפילו מנסה לשלב אותו בעסקי הנדל"ן שלו וג'ו, מחוסר נעימות, לא מסרב. מספר ימים לאחר ההלוויה ניגש ג'ו לסניף הדואר בכדי לנסות לעצור את שליחת ההזמנות לחתונה בתקווה שטרם נשלחו ושם הוא פוגש נערה ומתאהב, סיפור האהבה איתה משנה את התמונה ומזרז את יציאת האמת לאור.
אני לא יודעת אם זה הקור המקפיא ששרר באולם (בהפסקה התברר לנו שהודלק הקירור בטעות), אבל רק אחרי חצי שעה שמתי לב, שהסרט מתרחש בשנות השישים-שבעים ולא בהווה של היום! סגנון הלבוש השונה, מכונות התקליטים, הטלפונים המיושנים ומכוניות הענק, לא הסגירו לי, משום מה, את תקופת הזמן האחרת. רק כשנושא ויטנאם עלה, כבדרך אגב, הבנתי שלא מדובר בהווה והיה לי מאד משונה, שלא עליתי על זה קודם. ניסיתי למצוא סיבה אחת מדוע הבמאי (בראד סילברלינג) "מיקם" את הסרט בעבר ולא הצלחתי למצוא שום סיבה - העלילה יכלה בקלות להתחרש גם בהווה. ההשערה שלי היא, שהבמאי רצה להשיג אפקט של ריחוק, משהו שמאפשר ניתוק מסוים מהמציאות וממראות היום יום המודרניים ובכך ליצור "תפאורה" יותר מיוחדת לעלילה וקבלה נוחה יותר של הסרט.
הסרט אינו דרמה רגילה, הוא מתחיל בצורה כמעט קומית ובמשך הזמן, ככל שהדמויות משדרות יותר אמת, הוא נהיה פחות קומי והופך לדרמה רצינית ורגישה. בהתחלה לא אהבתי את הסגנון הקומי, אבל במהלך הסרט הבנתי שזה היה חלק מהמסר, שהוא נטישת קלישאות והרגלים מקובעים ושאיפה לאמת.
רציתי לציין כאן את פסקול הסרט וניגשתי לבדוק באתר שלו של מי השירים. גיליתי שאחד השירים הוא של "האבנים המתגלגלות" ושמו "moonlight mile" כשם הסרט. גם בוב דילן, רוברט פלנט, דיויד בואי ועוד אומנים משנות השישים/שבעים, מופיעים בפסקול בשירים, שלפעמים מושמעים כמעט במלואם ברקע הסרט. הצילומים בסרט ראויים לציון מיוחד, הם נפלאים חדים וצבעוניים, ממש מוזיאון בתנועה, עם הרבה צילומי תקריב המוסיפים ותורמים לעלילה.
