מוצאים את נמו
נכתב ע"י קרן סיון בתאריך 19/7/2003

הלכתי ל-"מוצאים את נמו" ביחד עם יניב בן ה-7 ואיתמר בן ה-10 (שני הבנים הגדולים של אילת אחותי), וגם עם פז, חבר של איתמר. התכנון המקורי היה ללכת לגרסה המדובבת, כדי שיניב יוכל לעקוב ביתר קלות אחרי המתרחש. בסופו של דבר, עקב שינוי בתוכניות, מצאנו את עצמנו בגרסת המקור באנגלית. אני די שמחתי שככה יצא ויניב שקצת הצטער, פוצה על ידי תרגום סימולטני ממני. בדרך כלל, אני מנסה להימנע מגרסאות מדובבות - ברוב המקרים, אנשים מבוגרים מדבבים את קולות הילדים וזה נשמע מלאכותי, ובכלל, יש נטיה בדיבוב העברי להגזים ולהשמיע קולות צרחניים, שצורמים לאוזן ומבטלים כל אמינות, אנושיות או חביבות. לפי מה שהבנתי, הפעם את נמו "הישראלי" מדבב ילד בן שש, אז אולי משהו בתחום הזה מתחיל להשתפר.

ממש לפני שהסרט מתחיל, מוקרן לצופים סרט אנימציה קצר והיסטורי (Knickknack) - הסרט נעשה על ידי פיקסאר ב-1989, שש שנים לפני שנעשה על ידם "צעצוע של סיפור" הראשון! מלבד הערך הבידורי של הסרטון, מטרת הקרנתו היא כנראה להראות לנו את ההתקדמות הטכנולוגית המדהימה של פיקסאר. זה גורם להנחה המענינת והמתבקשת שאם הסרט הזה נעשה שש שנים לפני "צעצוע של סיפור" ו"צעצוע של סיפור" כבר יצא גם הוא לפני שנים לא מעטות (1995), אז העתיד צופן לנו הפתעות רבות. ושהשמיים הם בעצם הגבול או במקרה הזה, של "מוצאים את נמו", האוקינוס...

מסתבר שלאנדרו סטנטון, אחד משני בימאי הסרט (השני הוא לי אונקריך), ישב בראש הרעיון לעשות סרט על אוקינוס ועל דגים כבר שנים. רק שהוא לא ידע איך להפוך את הרעיון הבסיסי לסרט באורך מלא. הרעיון עבר שידרוג רציני, כשיום אחד טייל אנדרו עם בנו ברחוב ושם לב, שהוא לא מפסיק להעיר לו ולהזהיר אותו. הוא שם לב, ששניהם לא נהנים בגלל זה ושהוא כנראה מגזים ומגונן על ילדו יותר מדי - ההרגשה הזאת הפכה לנקודת המוצא של הסרט.

אז מה יש לנו בסרט? יש לנו את מרלין, אבא-דג, ואת נמו, דג-בן - הם גרים בשונית אלמוגים מרהיבה ביופיה "הממוקמת" בחופי אוסטרליה. מרלין הוא אבא היסטרי, שחושש ללא הפסק לחיי בנו ומגונן עליו בצורה מוגזמת (נשמע מוכר?). נמו רוצה לגלות דברים חדשים, הוא כבר בכיתה א' ויום אחד, מונע על ידי אנטי שנוצר כנגד הדאגה האובססיבית של אביו והתחושה שלא סומכים עליו, הוא יוצא בשחיה אל עבר ספינת דייגים. הוא נתפס ומגיע לאקווריום במרפאה של רופא שיניים בסידני. מרלין, האבא, מתעל את אנרגית הדאגנות המשתקת שלו לאנרגיה חיובית נמרצת ויוצא למסע חיפושים אחרי בנו. לאב מתלווה דגה בשם דורי, שסובלת ממחלת שכחה ועל אף זאת, או בגלל, מדרבנת את מרלין לא להתיאש ולהמשיך במסע הקשה ורצוף הסכנות.

מאז שראיתי את הסרט אני מנסה להבין עם עצמי, ולענות על השאלה: מה גורם לסרט להיות "רק" טוב מאד ולא מצויין? הרי יש בו סיפור מרגש, אנימציה מרהיבה, מסר בעל חשיבות, בדיחות מצחיקות לרוב ובסה"כ הילדים ואני מאד נהנינו מהסרט. אז מה ואיפה הבעיה? ניסיתי לאמץ את מוחי והצלחתי להעלות בחכתי ארבע השערות ששוות בדיקה:

1. הסרט רובו ככולו "מתרחש" במים, זה מעט חד גוני ומבחינה גראפית נוצרת תחושה של "תנו לי אוויר לנשימה". ובאמת ברגעים שמראים את סידני, היצר הזה מסופק (אבל רק לרגע, כי הגיחות קצרות מדי).
   
2. הסרט הוא שבלוני ואין בו הרבה הפתעות. לא שצריך שיהיו בו הפתעות, כולם רוצים סוף טוב, אבל הייתי מעריכה את זה, אילו היו שוברים מדי פעם את השבלונה וקצת מפתיעים אותי.
   
3. כמו שבסרט למבוגרים, צריך שיהיה קטע אירוטי, אז כאן, היתה לי הרגשה, שדאגו כל כמה דקות לקטע שיספק את המבוגרים (בדיחה חכמה או קטע מתחכם). זה היה קצת מאולץ ולפעמים זה היה מנותק ולא קשור. הסיפור עצמו די ילדותי ופשוט, לכן נוצר לפעמים פער בין קטעי המבוגרים לסרט עצמו.
   
4. הסיפור לא תמיד מחזיק, יש בו הרבה נפילות וכל פעם צריך להתניע אותו שוב עם אירוע חדש, כך שיש בו שלל אירועים נפרדים (בניגוד לרצף אירועים).
   

אתמול צלצלתי לאיתמר ויניב לשאול אותם למה הם לא חשבו שהסרט הוא ממש טוב, ובנפרד, בלי לשמוע אחד את השני, הם ענו תשובה דומה. תשובתם היתה, שהיה ברור שימצאו את נמו כבר לפי שם הסרט, אז לא היה הרבה מתח. ובאמת, עם קצת יותר מחשבה יכלו לבחור לסרט שם יותר מתאים. אומנם התרגום הישיר של "Finding Nemo" הוא "מוצאים את נימו", אבל המובן של של השם הוא "מחפשים את נימו". ההידבקות לתרגום המילולי יוצרת פספוס מסוים והדיווח על מציאת נמו מראש, מהווה "ספוילר" (בעיקר לילדים, שעדיין לא למדו את נוסחת ה-Happy End).

אז הסרט אולי לא מושלם, אבל את שני המסרים שלו אני מנסה לאמץ (כן, שניים!). המסר הראשון, הראשי והברור הוא, שצריך להשתדל לסמוך יותר ולתת עצמאות. ניסיתי ליישם את זה בפועל, כשהלכתי למחרת עם איתמר ויניב לגן משחקים. ניסיתי לקצץ את ההיסטריה ודי הצלחתי במשימה. המסר השני קשור בדורי, הדגה השכחנית, היא שוכחת הכל וכל הזמן ולכן היא נמצאת רק בהווה. אז נכון, אין לה המשכיות, אבל היא חיה את הרגע ונהנית מכל רגע. כן, לא? כן. כשאני אצפה ב"מוצאים את נימו" בפעם השניה, אני מבטיחה להיות כמו דורי.