הפרפר ופעמון הצלילה
נכתב ע"י יעל ומידן בתאריך 3/3/08

יום רביעי, נווה שאנן, סינמה "עממי" הקטן. מידן ואני הולכים לסרט, בפעם השנייה לפי ה"סיסטמה" של "לי נח, ואתה פשוט תסתגל!" - במסגרתה כל פעם אחד מאיתנו בוחר סרט, מודיע לשני בסמס, ומותיר לו אפשרות בחירה צרה בלבד בנוגע למועד הצפייה. ממשלת אחדות דיקטטורית עם רוטציה. הפעם היה תורי. למרות הנושא הקשה, הלכתי על סרט שקיבל ביקורות טובות.
מידן ואני החלטנו לכתוב את הביקורת יחד - מעין "פינג-פונג" של תקשורת ושל מחשבות פרטיות אודות הסרט.

יעל:
הסרט מתחיל כאשר ז'אן דומיניק בובי מתעורר בבית חולים. ראייתו מטושטשת, מולו מופיעות פנים של אחיות ורופאים, ואלה מדברים אליו, מציצים לתוך עיניו, מנסים ליצור איתו קשר. אנו רואים הכל מנקודת המבט שלו - מטושטשת, מתאמצת, שומעים את קול מחשבותיו ודיבורו - הוא מנסה לענות, להגיד, אפילו לצעוק, אך עד מהרה בובי מבין שלא שומעים אותו. דיבורו הקולח אינו יותר ממחשבה - הוא חסר אונים לחלוטין, כלוא בתוך גופו. אכן, הוא סובל מ"סינדרום הכליאה" הנדיר. הדימוי של בובי עצמו למצבו, הוא של אדם הכלוא בתוך פעמון צלילה - מעין מבנה צלילת מעמקים בתוכו הוא צולל, צונח, אל תוך מעמקי האוקיינוס.

מידן:
לפעמים גם בכאב יש דבר מה מתוק. והנה, מרבית גופו של אדם נלקחת ממנו, חייו הארציים נראים בתוך רגעים ספורים לצל קודר למדי של חייו הקודמים, ועדיין, אנו מגלים - השינוי הוא קוסמטי בלבד. ז'אן-דומיניק בובי, עורכו של מגזין האופנה "אל", לקה בשבץ מוחי נדיר ביותר בהיותו בן 43. שבץ אשר מחק כמעט כל אנושיות פיסית בו, אך הותיר את מוחו ללא פגע. עפ"י כל חוק של כל משחק, בעקבות אירוע זה הוא היה אמור להפוך לאדם אחר, שונה מהותית מבובי של קודם. זה לא קורה. וכך, "הפרפר ופעמון הצלילה" הוא גם סרט על מהותו של האדם - האם אירועי חיים גדולים באמת משנים אותנו כה מהותית? והאם הגוף משפיע על התודעה? בובי הוא בובי ללא קשר. ציני, חכם, חם, שופע, רואה - גם אם זווית הראייה כל כך שונה, גם אם מושאי חיצי הסרקסטיות שלו הופכים להיות האנשים שהוא כה תלוי בהם, גם אם חוף הים, כר דשא פורה ביותר לעינוגי בשר וחך, הופך להיות לא מושג.

יעל:
פניו של בובי, בפלשבקים או זכרונות שהוא מעלה בשעות הנצח רבות בהן הוא מצוי לבדו, נראים נאים, מלאי חיים והבעה. בהווה פניו מעוותים, שפתיו משורבבות, עין אחת סגורה, והשניה נראית כמעין יצור חייזרי אשר מתזז מצד לצד, חוקר, ומאותת: "יש כאן חיים! יש כאן מחשבה!". בעזרת אותה עין, והרבה רצון טוב של מטפלת בתקשורת, דומיניק המיואש, שמבכר לוותר, לומד שיטה בעזרתה הוא מאיית את המילים שברצונו לומר - ממצמץ כאשר "המדיום" (ממש כך...) מקריאה את האות הנכונה מתוך רשימה של אותיות.

מידן:
ואכן, נושא נוסף שהסרט עוסק בו הוא הביטוי והצורך בו. גם המסתגר באדם רוצה לפרוץ את חומות שתיקתו ולספר, לומר דבר מה. בקשר למה? אין זה משנה! בקשר לעצמו, לסביבתו, לעולם בו אנו חיים. בובי, חריף כמקודם, מגלה שקהל של אדם אחד לעיתים לא מספיק. הוא רוצה שיקשיבו לו. בובי מנצל את האיבר המתפקד היחידי שנותר לו מלבד מוחו - עינו השמאלית - כדי לבטא את עצמו. לספר על החוויות שלו שקדמו לשבץ, על החוויות שלו בבית החולים, על החוויות שלו בתוך עצמו, פרפר מרחף מעל שדות, צוללן כלוא בתוך פעמון צלילה.

יעל:
נכות, תלות, חמלה. הפרפר ופעמון הצלילה הוא סרט על חסד וחמלה וגם על תשוקה לחיים. הופתעתי לראות עד כמה מסור, אישי, ואנושי היה הטיפול בו. מתן טיפול טוב לאדם חסר אונים באופן מוחלט, חסר אונים עוד יותר מתינוק - שיכול לצעוק, לבכות, לטלטל את גפיו, לירוק, לקשת את גבו, לגרגר, לצחוק - אינו דבר מובן מאליו בעיני. הדבר הפך את הסרט לפחות מזעזע וקשה לצפייה - הוא היה אנושי וחם. כמו שמידן כתב, האיש היה אותו איש, גם אם כולו היה רק מוח ועין. עלי לציין שהנשים בסרט, שהופיעו בהרבה קלוז-אפים, היו שחקניות מרכזיות לא פחות מבובי. פניהן נאות, מפיקות רגש, מלמדות על קנאה, אהבה, כעס, וחמלה. ועינו השמאלית של בובי לא החמיצה גם את גופן הסקסי מטיילת לא פעם בין ירכיהן, אל תוך מחשופי חולצתן. מעניין לחשוב על כך שאדם יכול להיות נטול פיזיות, אך לא להיות נטול תשוקה.

הסרט, מבוסס על סיפור אמיתי. אך אני לא ידעתי זאת לבטח עד הרגע האחרון. אחד הציטוטים המפורסמים מתוך הסרט (שנעשה על פי ספר) נוגע לרגע בו בובי מחליט "לדבוק בחיים". ז'אן דומיניק בובי: "החלטתי להפסיק לרחם על עצמי. פרט לעין שלי היו לי עדיין שני איברים מתפקדים: הדמיון והזיכרון"... והסרט אכן כולל הרבה דימיון והרבה זכרונות חיים ועשירים. הדבר הופך את הסרט, שהיה יכול להיות קודר עד בלתי נסבל, לחוויה שיש בה גם משהו מרומם רוח.

את מה שהזמן לקח אי אפשר להחזיר. הרים מתמוטטים, לעולם לא ישובו לעמוד. הגוף, בין אם מזדקן או נפגע כתוצאה מתאונה או הפרעה נדירה, לעולם לא ישוב להיות גוף רך של תינוק. אפילו המילים מזדקנות, ספרים מתיישנים, אובד עליהם הקלח, לא תמיד נותר להם קורא. מה שנשאר "נצחי" בדרכו בת החלוף, הינם רגעים של תקשורת, חסד, חמלה, אנושיות. לפעמים גם בכאב יש דבר מה מתוק.

ללכת


אל הטריילר של הסרט
הדרוג של יעל
4 stars
הדרוג של הכוכבים שצפו בסרט
מידן 4
דרוג משותף גולשים [15 מדרגים]

דרגו גם אתם את הסרט: 5 4 3 2 1
רשימת בתי הקולנוע
בהם הסרט מציג
Where is this movie palying ?


בחזרה לדף הראשי   הגיבו על הסרט בפורום


To Le Scaphandre et le papillon official website
לאתר הרשמי של הפרפר ופעמון הצלילה