סיילנט היל
נכתב ע"י יעל בתאריך 28/9/06

ראש השנה היה חג שמח. ארוחות משפחתיות, ילדים משחקים, שיחות ארוכות עם בני משפחתי אל תוך הלילה, ואל תוך היום, ושוב ארוחה... ארוחה רודפת ארוחה, רודפת ארוחה... לבסוף נחלצתי ממלכודת הדבש וחזרתי לדירתי. שם פגשתי את גל, ידיד, שגר בשכנות אלי, והחלטנו ללכת לסרט. לאור ה"אוברדוז" המשפחתי של ראש השנה, וכל התפוח בדבש, הבחירה בסרט שמוגדר כסרט אימה, היתה די טבעית ונועדה לאזן את מינון המתיקות והמשפחתיות בדם.

"סיילנט היל" מספר על ילדה אשר אומצה בינקותה על ידי זוג. כאשר היא ישנה, היא שומעת קולות ורואה חזיונות הקוראים לה לשוב הביתה, אל סיילנט היל. היא הולכת מתוך שינה לעבר צוקים גבוהים (משום מה ליד בית המשפחה יש צוק מרשים ומפל) והסכנה לחייה גדולה. אמה נואשת מתרופות וטיפולים למיניהן ומחליטה למצוא את אותה "סיילנט היל" ולקחת את הבת לשם, לגלות מה הסיפור. סיילנט היל מתגלה כעיר רפאים, אשר ננטשה בעקבות שריפה במכרות. אך כנראה שהעיר אינה נטושה לחלוטין, וממשיכים להתרחש בה דברים מוזרים ומעוררי חלחלה - דברים המעמידים את האם והבת בסכנת חיים.

האמת היא שקשה מאד לתאר את סיפור הסרט בצורה קוהרנטית, פשוט משום שהוא לא כזה, ואפילו התיאור המגומגם שלי בפסקה למעלה עושה לו חסד. יש בסרט קפיצות עלילתיות תמוהות, ונראה שהסרט עושה ערבוב בין כל קלישאת אימה אפשרית (ברמת העלילה, וגם ברמה הויזואלית), אבל בלי שיש סיפור אחד יחסית מגובש שסביבו הקלישאות הסיפוריות האחרות מתאגדות. מבחינות רבות הסרט מנסה להיות "הצלצול" (סרט שהפחיד אותי ומאד אהבתי), אבל הוא לא מצליח. מעבר לסיפור העלילה הדמויות הינן שטוחות ולא אמינות, וגם משחקן הינו כזה. הילדה היתה מעצבנת (בעיני גל) וחמודה אבל טיפשית (בעיני), ועל האמא היה קונצנזוס שמשחקה רע במיוחד. דמויות אחרות מופיעות ונעלמות בהתאם להוראות הבמאי, קצת כמו רוחות רפאים (גם אם הם אינן...) ואומרות את הטקסט שהתסריטאי שם בפיהן בלי לעורר הזדהות (זאת התחושה).

מה שבכל זאת נותן לצופה תמורה כלשהי בסרט, הינם האפקטים שלו, אשר בעיני גל היו מאד מוצלחים. היתרון באפקטים הינו, שאם העלילה לא מעניינת, לפחות העין מרותקת לשינויים ולעיוותים המתרחשים על המסך. בזכותם, לפחות היתה בסיילנט היל אווירה מוזרה ואפוקליפטית. באופן מפתיע ולמרות כל המגרעות של "סיילנט היל", היתה בסרט גם רעננות כלשהי. זאת היתה רעננות לא מגובשת להחריד, אבל עדיין התחושה היתה שאיזו רוח צעירה שורה על הסרט. עלי להודות שאהבתי גם את הסוף - ממש את הדקה האחרונה, שהיתה מפתיעה עבורי.

אני חושבת שכל מגרעות הסרט היו נסלחות, אם הוא היה ממלא את תפקידו - להפחיד, להבעית, להבהיל, לאיים, ולהדיר שינה מעיני בלילות שלאחר מכן (לפחות אחד מהם). אך "למרבה האימה" צפיתי בסרט בשלווה מרובה! לא פחדתי כלל, לא נבהלתי, ואפילו לא נגעלתי (טוב, אולי בקטע אחד). בעצם, כאשר אני חושבת על כך, הצפייה בסרט היתה... כמעט נעימה. ישבתי, חשבתי לעצמי מחשבות, התבוננתי בתמונות הזזות, והייתי שלווה ונינוחה. "מה עוד צריך?"