|
במסגרת חגיגות יום העצמאות הלכתי יחד עם קרן, אורן וקובי (שותפי לדירה) לחזות במפגן זיקוקין. צעדנו יחד עם עוד המון אדם לבית אבא חושי, שם מוקמה רחבת השימחה. מרחבת השימחה נשקף נוף לכיוון ה"גרנד קניון" ממנו ירו את הזיקוקין. (הגרנד קניון, למי שמתבלבל, הינו בסך הכל מרכז קניות עם שם גרנדיוזי). אני אוהבת זיקוקין דינור. את קליידוסקופ הצבעים והצורות, את הבהייה המשותפת אל על ואת הציפייה הנרגשת לדבר הבא. אני אוהבת את את ה"וואו" שמדי פעם משמיעים ילדים או מבוגרים, ואת השמים זרועי העננים שאחרי קטע מרהיב במיוחד. אני אוהבת את השקט שבין זיקוק לזיקוק, וגם את השריקות כאשר זיקוק נורה אל על. אין ספק - זיקוקין זה אושר. ילדים זו שימחה. לכן, הייתי כל כך מאוכזבת מהמפגן הירוד בו חזינו. הזיקוקין נורו נמוך, בערך 20 מעלות מעל האופק, וכמה שזה עצוב זה גם קצת מצחיק, כי בדרך אמרתי לקובי (בחור גבוה למדי), שמופע זיקוקין הוא המופע היחיד שבו זה לא משנה אם הנך נמוך (כמוני)... בנוסף סביב רחבת השימחה דלקו אורות רבים שהפריעו לחוויה, אבל הכי הפריעה לי המוסיקה שברקע: לקט שירים ישראליים שהתחלפו אחרי 10 שניות בממוצע ונוגנו בוווליום גבוה ביותר. זה היה בזוי בעיני, והרס לחלוטין את החוויה של השקט... ואז השריקה, והפיצוץ, ושוב השקט... באמצע המפגן קרן אמרה, שאחרי שמתרגלים לכך שזה לא מדהים כמו שזה יכול היה להיות, אז זה בכל זאת קצת יפה. "קצת כמו לצפות בסרט בינוני". במהלך הצפייה ב"אמריקן ספלנדור" (אליו הלכנו בהמשך הערב) נזכרתי במשפט הזה. "אמריקן ספלנדור", המבוסס על סיפור אמיתי, מספר על הארווי פיקר, העובד במשרה פקידותית אפורה בארכיון בית חולים. אהבתו הגדולה היא למוסיקת ג'אז ולקומיקס - ואת שניהם הוא אוסף בכפייתיות. אשתו, עזבה והותירה אותו עזוב ובודד בדירה מוזנחת ומלאה בתקליטים וספרים. יום אחד, במכירת חצר ("גרז' סייל", מושג שהינו מאבני היסוד של החברה האמריקנית) הוא פוגש באומן קומיקס ידוע (רוברט קראמב), ובעקבות הקשר איתו מתחיל לפנטז שהוא עצמו דמות בסיפור קומיקס. הוא מתחיל לכתוב סקיצות ותרחישים מחייו שלו, ובעזרת ציירים שונים (כמו קראמב), הופך אותם לחוברות קומיקס הנקראות American splendor – שזה בתרגום לעברית: "הדר אמריקאי". החיים של הארווי פיקר כמובן רחוקים מלהיות בעלי הדר. הם הכי אפורים, והכי עלובים שיש, אך מסתבר שזה מוכר. ייחודו של הסרט בכך שפרט לקטעים המצולמים הרגילים (בהם רואים את השחקנים) משולבים בו גם קטעים מצויירים כמו בקומיקס, וקטעים מצולמים בהם רואים את הדמויות עצמן – את הארווי האמיתי, את אישתו האמיתית, את חבריו וכו'. ההצגה הכפולה הזאת עשויה בצורה מוצלחת ביותר, והופכת סיפור לא מרתק במיוחד למעניין ואפילו קצת מרגש. השחקנים עושים עבודה מצוינת (למשל, פול גי'אמטי בתפקיד הארווי) וזאת אנו יודעים, דווקא משום שאנחנו נחשפים לדמויות האמיתיות שהם מגלמים. אחת הדמויות מהסרט, חבר לעבודה של הארווי, הינה דמות ביזארית של חנון אוטיסטי, שנראתה לנו בהתחלה מוגזמת ואף לא אמינה. אך כאשר רואים את האדם עצמו, ורואים מה רב הדמיון בחיתוך הדיבור ובשפת הגוף זה די מדהים. הסרט מצליח להראות שחקנים בפעולה, וגם אנשים אמיתיים, לספר סיפור (אמיתי ככל שסיפור יכול להיות), וגם להראות שהוא מספר סיפור. זה לכשעצמו די מעניין. מעניין - אך במהלך הצפייה עצמה לא חשבתי שמדובר בסרט מרתק. בהתחלה אפילו השתעממתי קלות. בשלב השעמום, קרן ואני נזכרנו במשפט שלה מתחילת הערב לגבי הזיקוקין דינור. "כשמקבלים את זה שמשהו שהוא בינוני, אפשר להתחיל להינות ממנו". אני חושבת שמנקודה זאת והלאה הפסקנו לחפש פגמים בסרט, והתחלנו להינות. למרות שהסרט עשוי טוב, לטעמי אין בו שום דבר חשוב או משמעותי - חביב אך קצת נטול ערך תזונתי. אולי בגלל זה לאחר הצפייה חשתי ריקנות ולא מלאות. קרן, בדומה אלי, חבבה אותו, אבל לא חשה התלהבות מרובה. אורן התלהב קצת יותר, אך גם הוא לא ממש "התחבר" לסרט. וכך עבר עלינו יום העצמאות ה-56 של המדינה. |
---|
|
|
|
---|