אנשי התחנה
נכתב ע"י יעל סיון בתאריך 10/10/2004

"אנשי התחנה" לא היה הסרט הקומי הקליל שהייתי אמורה לראות בערב שלפני מבחן המתא"ם (מבחן לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה שנמשך כחמש שעות). שבועות לפני מועד המבחן כבר חשבתי על נושא הצפייה בסרט - ראשית משום שזה ידוע שצפייה בסרט בערב שלפני, הינה מתכון להצלחה, ושנית משום שכל תירוץ ללכת לסרט, קביל בעיני ומעורר את שמחתי. הכוונה המקורית שלי היתה לצפות בסרט קליל ומבדר, שיצליח להסיט את המחשבות מנושא המבחן ולהפיג את החרדות. אך "אנשי התחנה", גם אם היה לובש פאה ומשקפי שמש שחורים, לא היה מצליח להתחזות לקומדיה קלילה ומבדרת. זה לא שהסרט לא היה מצחיק, זה רק שלמרות ההומור, יש בסרט משהו עצוב וכבד.

גיבור הסרט הוא פין (עם F), גמד מבוגר, שפרט לחבר אחד חי חיים שקטים ללא הרבה מגע אנושי. יש לו תחביב אחד, תשוקה ממש, לכל מה שקשור לרכבות. כאשר חברו נפטר ומוריש לו בית בסמוך לתחנת רכבת ישנה ונטושה, פין אורז את דבריו ועובר לבית התחנה הישן. מעבר זה מפגיש את פין עם ג'ו, בעל דוכן על גלגלים לממכר מזון ושתייה. ג'ו בא מדי בוקר ומחנה את רכבו בסמוך לבית התחנה, והגילוי שסוף סוף יש שם מישהו לפטפט איתו, גורם לו שמחה רבה (אתם לא מדמיינים). הוא בכלל לא מתייחס לעניין הגודל של פין, אך פין, למרות נחמדותו הכלבלבית של ג'ו נשאר מסוגר. הוא פשוט מעדיף להיות לבד, כפי שהוא מבהיר לג'ו בכל פעם שזה מביא לו קפה או מציע לו ללכת לשתות יחד בירה. בהמשך, פין פוגש את אוליביה אשה נאה ועצובה. נסיבות המפגש ביניהם גרמו לי לפרוץ בצחוק גדול - פעמיים (ומי שראה את הסרט מבין). אך למרות שאני וקרן, שותפתי לצפייה, היינו משועשעות מהמתרחש על המסך, לא כך פין. הוא נותר קשה ומסוגר, עונה על כל שאלה שנשאל, אך אף פעם לא מוסיף דבר משלו...

פין הינו אדם די רגיל, לדבריו, אך בשל היותו גמד הוא חריג, מוזר. כל חייו הוא היה מקור להתעניינות או ללעג, ובשל סיבה זאת, והחיים הפכו אותו לחשדן ומסוגר, אחד כזה שמסתדר לבד ואינו זקוק לאיש. מה שקורה בסרט, כצפוי, הוא שבין פין, ג'ו ואוליביה מתהווה חברות מיוחדת. אבל דווקא כאשר פותחים את הלב אפשר הכי להיפגע.

מעניין שהסרט מעניין למרות שתיאורטית לא מתרחש בו כמעט כלום. באופן כללי הסרט לא חותר לקראת שום פואנטה גדולה, הוא פשוט מציג חיים, ויחסים בין אנשים. הסרט לא משעמם, הוא זורם לו, מתנהל, והדמויות די מעניינות, במיוחד פין. אך דווקא לקראת הסוף, הסרט קצת מאבד מהתכונה הזאת שלו (היותו בעל עלילה לא משמעותית) וההתפתחויות נראות קצת מאולצות, בנאליות.

השחקנים, ובמיוחד פין, מאד אמינים, גם אם הדמויות שלהן מעט פחות. למשל, ג'ו נורא "מחזר" אחרי פין ולא תמיד ברור למה. לאורך הסרט חשבתי כמה פעמים שזה לא נובע ממש מתוך הדמות של ג'ו, אלא משום שכך החליט התסריטאי. לעומת זאת, אהבתי שהסרט גרם לי לראות גמד לכל אורכו, עד שבסוף זה כבר לא נראה לי משהו משונה. התרגלתי. זה גרם לי לחשוב על איך זה לחיות כשאתה חריג מבחינת מראה, ועד כמה המראה משפיע בחברה שלנו.

הצבעים בסרט היו יפים, הצילום נינוח, והשחקנים איכותיים. אבל פרט למשקעים של איזו כבדות שהסרט הותיר בי, אני חושבת שהוא לא סרט בעל משקל אמיתי. אני לא חושבת שקורה לפין משהו מעבר למה שהיה אפשר לצפות בתחילת הסרט. הרי כשסרט מתחיל עם דמות מסוגרת ושתי דמויות אחרות בודדות, אנחנו כבר צופים את השינוי המתבקש.