הסרט מתמקד בליאם, נער מהעיר גרינוק שבסקוטלנד, שבדיוק ביום הולדתו ה-16 אימו אמורה להשתחרר מהכלא. יש לו כמה שבועות עד שזה יקרה והוא רוצה למצוא מקום מגורים נאות בשבילם, זאת כדי שאימו לא תצטרך לחזור לחבר האלים שלה, שרק מסבך אותה שוב ושוב בעסקי הסמים. בשביל ליישם את תוכניותיו הוא צריך כסף וליאם מוכן לעשות הכל בכדי להשיג אותו. ליאם וחברו הטוב "פינבול" מתחילים לסחור בהירואין, שגנבו מהחבר של האם, ודי מהר הם מוצאים את עצמם עמוק בעסקי העולם תחתון. כשמגיע היום הגדול וה"מתוק", האם משתחררת מהכלא, אבל הדברים לא מסתדרים לליאם כפי שהיה רוצה.
הועדה הבריטית לסיווג סרטים (BBFC) קבעה שהסרט "16 מתוק" יהיה מוגבל לצפייה בבריטניה לגיל 18 ומעלה בגלל הסעיף: "קללות". על אף קביעה זו, קורא קן לואץ', הבמאי, לקהל הבריטי הצעיר לבוא ולראות את הסרט אפילו אם זה יהיה כרוך במעבר על החוק. לואץ' ניסה לטעון כנגד הועדה ולהסביר, שהוא בסה"כ ניסה לשמור על אותנטיות השפה המדוברת על ידי רבים מצעירי בריטניה. הוא השתדל לשמור על אוטנטיות עד כדי כך, שהוא ליהק אנשים שאינם שחקנים אותם לקח מהעירה גרוניק עצמה. לואץ' הרגיש שהוא עושה סרט על המצב הבעיתי של בני נוער והעוני השורר בעירות רבות בסקוטלנד, לכן לפי תפיסתו הועדה בצנזורה שלה פוסלת לא רק את הסרט, אלא פוסלת את בני הנוער עצמם. הטענות לא עזרו ללואץ': הועדה קבעה, ששימוש של מעל ל- 200 פעמים במילת "ארבע האותיות" הינו, בוטה, מוגזם ועלול להוות דוגמא שלילית.
ראשית כל הסרט שיעמם אותי מאד! שעמום או חוסר שעמום הפך להיות אצלי פקטור מרכזי בקביעת טיב של סרט. אני חושבת, שסרט לא אמור להיות משעמם ואם הוא כן אז משהו רציני פגום בו. הגורם המניע לסיפור הוא הניסיון של ליאם למצוא בית לאמו, אבל לא טרחו להראות את הקשר בין האם לנער. השעמום הנורא נגרם כנראה, בגלל חוסר ברקע נאות וסיבה לדאוג/להזדהות עם הדמויות. דבר החשוב במיוחד כשהסיפור "קטן" מדי ולא מספיק מרתק בפני עצמו. זה היה כאילו לואץ' סתם לקח סיפור אמיתי בלי רקע וצילם ריאליזם מאד משעמם.
כמו כן הסרט ערוך מבולבל ומכיל פרטים לא רלוונטיים. דוגמא לעריכה הלא טובה: ליאם ופינבול לוקחים את אחיינו הקטן של ליאם לנסיעה פרועה באוטו גנוב. יש חשש שמשהו יקרה לילד, אבל באמצע המתח יש מעבר חד לסצנה לא קשורה ואת האחיין כבר לא מראים יותר. אני שאלתי את עצמי: "איפה הילד, מה קרה איתו?" ואני מתארת לעצמי שכולם בקהל תהו מה קרה. ההרגשה היא שמשהו בשפה, משהו בתקשורת בין הבמאי לצופים לא עובד. הסרט מלא בהרגשה של "עם אותם חומרים היה אפשר ליצור סרט טוב", קצת יותר קומפקטי, קצת פחות פרטים מייגעים ולא הכרחיים לעלילה והיה לנו סרט טוב. כש"התקשורת" של הסרט עם הקהל לא עובדת, ולא משנה באיזה נושא הוא עוסק, הסרט פשוט לא עובד.
אמא שלי, שבאופן כללי אוהבת סרטים אנגליים וסרטים איטיים, אהבה את הסרט יותר ממני ואפילו די נהנתה. עם זאת, גם היא חשבה, שהסרט בעייתי ועמוס מדי בפרטים, שסרבלו את העלילה ללא צורך.
