צבים יכולים לעוף
נכתב ע"י יעל בתאריך 10/09/2005

"צבים יכולים לעוף" הוא סרט מעניין ביותר, משום שלמרות שהוא סרט עלילתי לכל דבר הוא מעביר תחושה חריפה של מציאות. האנשים שבו, לא נראים כדמויות בסרט, אלא כאנשים בשר ודם. נראה שהם נולדו מאבא ואמא, ועוצבו על ידי החיים. זאת להבדיל מדמויות בסרטים, שברור שנולדו מהזיווג של תסריטאי ובמאי. למרות התחושה שלי, ההורה של הסרט הוא הבמאי והתסריטאי באחמן גובאדי.

הסרט מתרחש על הגבול בין עיראק לטורקיה, ערב מלחמת המפרץ השנייה. במקום יש כפרים של אוכלוסייה כורדית וסמוך אליהם מחנות של פליטים כורדיים נוספים.(ככל הנראה הם נמלטו מאזורים בהם המלחמה צפויה, אך עלי להודות שלא בדיוק הבנתי). כולם מחכים לחדשות אודות המלחמה, מחכים לאמריקאיים, ומצפים לנפילת סאדאם חוסיין.

"סאטלייט" (בעברית: לווין) הינו נער שמנהיג חבורה גדולה מאד של ילדים במקום. הוא מארגן את הילדים לעבוד בפירוק מוקשים משדות המוקשים שמסביב - אותם הוא מוכר תמורת שכר עבודה יומי לילדים. סאטלייט אינו מנהיג רק את הילדים, שכרוכים אחריו ונאמנים לו, הוא גם משמש כמתווך בין אנשי הכפר המבוגרים לבין העולם המערבי שבחוץ: הוא מסדר לכל הדורש צלחות לווין, ואף נאלץ, בזכות השם שיצא לו כמי שמבין את השפה האנגלית, לתרגם את החדשות (אם כי האנגלית שלו לא באמת מספיקה לכך... דבר האחראי לאחד הקטעים המצחיקים בסרט) דמותו של הנער הינה מלאת חיים ופעלתנות, והוא אינו נח לרגע - כל הזמן עסוק בדאגה לילדים, בסידורים אותם הוא עושה תוך נסיעה על אופניו מכאן ולשם. למרות זאת, אפשר לחוש שיש בו עצב, שאולי נגלה לעין דווקא דרך אותה פעלתנות.

דברים משתנים עבור סאטלייט כאשר למחנה מגיעה משפחה משונה: נער גידם בשתי ידיו, אחותו הצעירה ממנו, ועל גבה תינוק עוור למחצה כבן שנתיים. סאטלייט מתאהב באגרין - הנערה השקטה והמכונסת, ומתעמת עם אחיה הנגוב על רקע עבודת פירוק המוקשים. מסופר שהנגוב הינו בעל יכולת לחזות את העתיד. פירוש הדבר שלפתע יש במחנה שני נערים בעלי נוכחות וכח. הדבר יוצר מתח בין השניים, אך גם מקרב אותם. הנגוב, אגרין והתינוק נראים מוכים ומותשים, פעורים מצער נורא, והיחסים בין השלושה מורכבים. אגרין מבקשת למות, אך נאלצת להמשיך לחיות, הנגוב מטפל ככל יכולתו ובאהבה רבה בתינוק החצי עיוור, בעוד אגרין מנסה להתנתק ככל האפשר מהמתרחש סביבה ונראה שעבורה אין כל נחמה.

אהבתי את הדמויות שבסרט, את היחסים שביניהם, את החיים שהוצגו בפני על כל ההתרחשויות הקטנות והגדולות. הקטע בו סאטלייט ונגהוב נוסעים על האופניים, ונגהוב חוזה בתמונות המלחמה העתידיות היה יפהפה ומיוחד. בכלל, הצילום בסרט נהדר. הסרט כולל גם רגעים מצחיקים, אבל בבסיסו זה סרט עצוב, שבסופו מותיר את כל הדמויות תלושות ובודדות. לכל אורכו הסרט מתמקד בילדים ונערים, שלמרות הסבל הרב והאובדנים שחוו הם עדיין ילדים. סוף הסרט לוקח אותנו לתוך לעולם חדש ואחר, עולם המבוגרים נטול התמימות. האובדן, שנוכח בסרט לכל אורכו, נראה כעת כרוני.

הדבר ביחיד שפגם בהנאה שלי מהסרט היה בית הקולנוע "עממי" בנווה שאנן בחיפה. כבר בשתי הדקות הראשונות קרן ואני הבחנו שעוצמת הצליל מאד נמוכה, ואחרי שרטנתי קצת, יצאתי כדי להעיר את תשומת לב המקרין לנושא. לא רק שהפסדתי קצת מההתחלה, המקרין שהבטיח לטפל בנושא, הצליח להגביר את העוצמה רק במעט, והסרט המשיך ללחוש ברקע. כעסתי על כך שאדם אינו יכול ללכת לקולנוע, להירגע ולדעת ש"דואגים לו". אף אחד לא דואג לצופה בבית הקולנוע. למרות שזהו מקום שבו נותנים שירות (קצת בדומה לבית מלון או מסעדה), על הצופה להלחם על כך שלסרט יהיה סאונד, או שהכתוביות לא יהיו קטועות, לפעמים צריך להעיר את תשומת לב הסדרן/מקרין לכך שיש עדיין אור באולם למרות שהסרט כבר התחיל (פרט שולי, הלא כן?) ועוד ועוד מפגעים שצופים נאלצים לשאת בשקט, עד שמישהו מעז לקום ולהגיד משהו. לא תמיד יש מישהו כזה, ואז השפלת הצופה הינה שלמה. דבר נוסף שלא מובן לי הוא מדוע לא עושים את ההפסקה בסיום סצינה, כחמש שניות אחרי שמופיע העיגול הלבן בפינת המסך (סימן הסיגריה - לפי "מועדון קרב"). כל מקרין יודע זאת, אז למה להפסיק דמות באמצע משפט? אני לא מצליחה להבין את זה! אחרי סוף הסרט הלכתי לנזוף במקרין ובמנהל בית הקולנוע על נושא הסאונד. הם כמובן התנצלו, וניסו לתרץ משהו, אבל אני די בטוחה שמה שאמרתי לא נקלט. תאמינו לי, לפעמים אני בכלל לא מבינה איזו סיבה יש לצאת מהבית לראות סרטים, וזה מאד עצוב שהגעתי למצב שאני חושבת ככה.

אם נחזור לסרט, אספר שקרן פחות אהבה אותו ממני, למרות שלאחר מספר ימים היא הודיעה לי שהוא עדיין חרות בזיכרונה. היא חשבה שחלק מהילדים משחקים נורא (מה שנכון), אבל אני דווקא התלהבתי מהחלק האחר ששחק נפלא (עכשיו תור קרן להגיד מה שנכון). כנראה שזאת שאלה של גישה, ואולי גם עד כמה הסרט מראש מוצא חן. למרות שזה לא כל כך מקובל להזכיר שמות שחקנים שאינם מהוליווד, ולא ברור אם נראה אותם בסרט הבא של ספילברג, ברצוני לציין שאת סאטלייט מגלם סוראן איברהים, את הנגוב מגלם הירש פייסאל רחמן ואת אגרין היפה והקודרת מגלמת אוואז לטיף. הכי התרשמתי מהמשחק של התינוק בן השנתיים (שנקרא כנראה עבדול רחמן קארים). אין לי מושג איך הבמאי הצליח לגרום לילד כל כך רך בשנים להיות כל כך אמיתי - לצחוק, לבכות, להתרוצץ - והכל נראה בהתאם לתסריט. אני מניחה שזה השחקן היחיד שלא יזכור את ימי הצילום, ואם הוא באמת עוור, כנראה שלא יוכל גם אי פעם לראות את הסרט...

הסרט אמנם לא הותיר אותי מהורהרת, אבל הוא היה בעיני מאד יפה.