היתה לי ילדות מאושרת
נכתב ע"י יעל סיון בתאריך 13/3/2004

Asi Levi, Tali Rubin and Tzachi Grad as Noga and her parents
Tali Rubin as Noga
Tali Rubin, Elinor Gal and Hila Deitch as Noga, Kohav and Maya
Tali Rubin and Beni Eldar as Noga and Noam
Tali Rubin and Yuval Segal as Noga and Eldad
צחי גראד ואסי לוי כהורים - נמר ורקפת
צחי גראד כנמר(?) האבא
בני אלדר כנועם
יובל סגל כאלדד
מאיה דייטש כהילה
טלי רובין כנוגה
היתה לי ילדות מאושרת
כדי לראות את האמת צריך ראשית להתבונן. כדי להגיד את האמת צריך קצת יותר מזה, צריך שיהיה אומץ, ואולי גם מישהו שיהיה מסוגל להקשיב. טוב, ואז מה? איך בכלל מבטאים את האמת? ישירות או עקלקלות? במילים או במעשים? ואולי בכלל עדיף לשתוק? ואולי... אולי האמת מוצאת דרכים לבטא את עצמה כך או כך?

"היתה לי ילדות מאושרת" הינו הסרט החדש של אחי, אורי סיון, אשר הופק במסגרת פרוייקט "סרטים מכאן" של הכבלים. סרטיו הקודמים "קלרה הקדושה" ו"דומינו" זכו להצלחה רבה, ואני אהבתי אותם מאד וראיתי אותם מספר פעמים רב (את "קלרה הקדושה" ראיתי שתים עשרה פעמים בקולנוע ועוד כמה פעמים בטלוויזיה וב-DVD. את "דומינו" ראיתי עשרות פעמים... וכל פעם עם כל הצמרמורות המתבקשות ואפקט ההיפנוט למסך שהסרט יוצר). ב"היתה לי ילדות מאושרת" אורי גם כתב את התסריט וגם ביים את הסרט ולכן בעיני זהו גם הסרט הכי אישי שלו.

טוב אז אותי אתם כבר מכירים, נכון? אני יעל. אני הבת הקטנה במשפחה שלי, ואורי הוא אחי הגדול (וגם הבכור). הוא מבוגר ממני בשתים עשרה שנים. לפעמים אני חושבת שבכלל לא היתה לנו אותה ילדות. לפעמים אני חושבת שבכלל לא היו לנו אותם הורים... ובכל זאת, שנינו בחרנו להיוולד אל תוך אותה משפחה. לתוך אותו מבנה – משחרר וחונק, מלא אהבה וספקות. המבנה הכי חזק שיש. המבנה שהכי בלתי אפשרי לפרק.

נוגה בת שבע עשרה והיא הבת הבכורה במשפחה. הוריה התחתנו כשהיו צעירים, והיא עכשיו כמעט בגיל של אמא שלה כשזו ילדה אותה... לנוגה יש שתי אחיות: כוכב בת החמש עשרה וחצי, והילה בת השמונה. הסרט מתחיל כאשר נוגה מקבלת עבודה לבגרות ב"דרמה" במסגרתה היא נדרשת לעשות מונולוג בפני כל בית הספר, אשר מסביר מדוע הנשמה שלה בחרה להיוולד דווקא להורים שלה, דווקא למשפחה שלה. נוגה מתחילה להתבונן על הוריה, ועל הבית. היא שואלת שאלות אך מוצאת רק תשובות חלקיות, מתחמקות.

לדעת את האמת, לחשוב על האמת, להתעסק עם האמת, זה מפחיד. לפעמים זה כמעט בלתי נסבל. הרבה יותר קל לחיות בלי לראות את החולשות, בלי להכיר בתשוקות, בכמיהות ובצרכים שלנו ושל הקרובים לנו... יותר קל לחיות בלי לראות את הבעיות ובטוח שיותר קל בלי לדבר עליהן. אבל כשנוגה מתחילה היא כבר לא יכולה להפסיק.

נוגה בכיתה י"ב. היא עדיין לא מצאה אף אחד לשכב איתו אבל יש לה חבר טוב בשם נועם. נועם אולי גם מאוהב בה. אבל היא לא ממש רואה אותו... היא דווקא מאוהבת במורה לדרמה. בפנטזיות היא פוגשת אותו על המאדים. מאדים מייצג באסטרולוגיה, בין השאר, גם תשוקה מתפרצת ומיניות... ומאדים אצל נוגה זה הכוכב שבו הכל יכול לקרות והכל מותר - מותר להגיד את האמת, ולהתקלף משכבות של בגדים מגבילים או זהות מעיקה שדובקת לעורינו...
אך כנראה שיותר קל להגיד את האמת בפנטזיה ולשקר במציאות...

אמא של נוגה, רקפת, כמהה לחופש. היא רוצה לשיר ולרקוד, אך אבא של נוגה, בחשש שלו מן החיים, בפסיביות שלו, מבקר אותה ומדכא אותה. האם הוא בכלל מרגיש נאהב? נוגה מחפשת סימנים, סימנים של אהבה, חיבה, קירבה. היא זוכרת שפעם אבא שלהן היה מחבק אותן. שפעם הוא היה מקריא לה ספרים. בזמן שהיא מחפשת, היא מוצאת דווקא את אחותה... כוכב מתחילה לקחת סמים, להתחבר עם בנים מבוגרים ממנה, אולי אפילו לעשות "סקס". הילה בת השמונה עדיין לא מוטרדת מדברים כאלה, היא "הקטנה", כאילו לא שייכת בכלל... אבל נוגה חושבת שהילה היא הילדה הכי עצובה בעולם.

הסרט מהלך על קו עדין. רוטט על גבולות הלב - מחזיק את הצופה מתוח אבל גם חומל, מבוהל אבל גם מתרגש. וזה גם כואב לראות (אם מביטים) איך משפחה כל כך נורמלית הינה בעצם אסופה של אנשים קצת זרים. למה הם שם ביחד בכלל? למה הם נהיו משפחה?

את נוגה מגלמת בכשרון רב טלי רובין, שנדרשת בתפקיד הזה להיות דמות מלאה – מלאה ברגשות, בסתירות, בכעס וכמיהות. לא היה רגע אחד שבו הפסקתי להאמין לנוגה/טלי. כוכב, היא אלינור גל - רגישה, כועסת, פגועה, צינית להחריד, וגם יפהפיה... ומאיה דייטש בתקפיד הילה, גם היא אמינה מאד כילדה מסוגרת שמצליחה להסתיר כמעט את כל כולה. אהבתי את צחי גראד בתפקיד שונה מאד מהתפקידים בו ראיתי אותו בעבר. הוא גילם אב (ובעל) אוהב וחסר אונים, בצורה שהיתה בעיני מאד משכנעת ואפילו מעוררת חמלה (גם זלזול הוא עורר. אפשר להרגיש שני רגשות בו זמנית). פרט לכך מאד אהבתי את נועם - גם את השחקן (בני אלדר), וגם את הדמות, היו סצינות שבהן הייתי מהופנטת לתנועה קטנה של היד שלו שהיתה בעלת משמעות רבה. כמובן שזה גם הבימוי וכל היצירה של הסצינה, אבל צריך להיות שחקן רגיש כדי להעביר דקויות כאלה.

הצילום מדגיש כמעט כל הזמן את מקורות האור ויוצר תמונות רכות, כאשר ההילה של האור (או אולי הנוגה) זורחת כמעט בכל סצינה מאחור או מהצד. בצילום הזה יש בעצם המון רכות, כאילו כדי לראות את האמת למעשה מה שנדרש מאדם זה רכות ולא רק אומץ או עקשנות... אולי ניתן למצוא אמת "אובייקטיבית" ועובדתית, בצילום בהיר עם זוויות פשוטות ותאורה ישירה מלפנים, אך בשביל לראות את האמת האישית, צריך קצת לעמעם, קצת לרכך, לחסות בהילה של האור... אסף סודרי עשה עבודת צילום חכמה ומלאת כשרון ורגישות. כל כך יפה, וכל כך יפה כל הזמן.

יחד עם הצילום, מרטטת על קו הלב המוסיקה. המוסיקה, אותה כתב גיגה (מוסיקאי שעובד עם אורי כבר שנים, עוד מ"שאנן שיא"), מצליחה להשלים את הסאבטקסטים של הדמויות ולספק לצופה רובד רגשי ומחשבתי נוסף. יש קטע שבו בסרט הוליוודי היתה מתבקשת מוסיקה עצובה, אבל באופן מפליא, דוקא מוסיקה קצבית בעלת גוון עליז, יצרה תחושה של עצב שהיתה הרבה יותר עמוקה. כמו הצילום, גם המוסיקה תורמת לאוירה, והיא חכמה, יפה, צנועה אבל גם מורכבת.

"היתה לי ילדות מאושרת" הוא סרט לצפיה אישית. גם אם תראו את הסרט עם עוד אדם אחד (או מאה), לדעתי הסרט יעורר אצל כל צופה משהו אחר. הסיבה לכך היא שהסרט מתרחש הרבה "בין השורות", הרבה מהמתרחש בסרט נמצא אצל הצופה בראש ובלב. הצופה נדרש לבצע השלמות רבות משום שהתרחשויות לא מוצגות במלואן. אני אוהבת שבסרט יש קצת קפיצות, שלא רואים הכל הכל, כי החיים הם כאלה - הם בקפיצות. אנחנו חווים אנשים אחרים בקפיצות, וגם הם בתורם נדרשים לעשות המון השלמות בשביל איכשהו, קצת, לפעמים, להבין אותנו... רק בעולם הקולנוע יוצרים לנו מציאויות חלקות ומוחלקות שבהן א' מוביל לב' וב' מוביל לג', שהוא כבר מוסבר לגמרי וברור, ובסוף מגיע ד' שכולנו כבר חזינו ואנחנו הולכים הביתה מרוצים (או לפחות רגועים).

אני אוהבת שסרט אומר לי "אני יודע שאת שם. אני יודע שאת רואה אותי וחושבת ומרגישה". נוגה, הוריה, אחיותיה וחבריה עוברים תהליכים רגשיים, אך לא הכל מוצג בפנינו. ולכן כדי להבין את הדמויות צריך להיות מאד מאד פתוחים וגם קשובים. להסיק מרמזים. לנחש. להשתמש באינטואיציה... אולי להיות קצת כמו שהורים אמורים להיות. אולי הורים "טובים" אלו הורים מספיק קשובים כדי לשמוע ולראות מה קורה לילדים, מספיק פתוחים לאהוב ולהרגיש.

קשה לראות את הסרט ככה, בפתיחות. הוא עשוי להטריד משום שהוא חזק ואמיתי, ונוגע במקומות שאנחנו לא רגילים לבקר בהן. זה לא סרט רגיל, זה הכי רחוק מלהיות סרט בשטאנץ. לפעמים צריך אומץ כדי לראות סרט כזה. צריך אומץ הרבה יותר גדול כדי לעשות סרט כזה.


בחזרה לדף הראשי   הגיבו על הסרט בפורום


To My Wonderful Childhood official WebSite
לאתר הרשמי של - היתה לי ילדות מאושרת