שנת אפס
נכתב ע"י יעל סיון בתאריך 2/2/06

נהניתי לצפות ב"שנת אפס" - הדמויות, הדיאלוגים, הניקיון של הצילום, הנגיעות המקוריות בעריכה, והטון הרגשי, כולם הופכים את "שנת אפס" לחוויה נפשית-אישית. "שנת אפס" הוא מעין טיול בתל אביב קצת חשוכה, מסע אורבאני אל תוך אהבה ובדידות, עם נגיעות של צחוק וידידות.

בתוך ה"תמונות קצרות" הישראלי הזה, נפגוש את אנה, אמא צעירה, חד הורית, לצוקי (צוקי רינגרט) בן העשר. האמא (מגולמת על ידי שרה אדלר הנפלאה והמרגשת) היא סטודנטית באוניברסיטה הפתוחה, שעובדת בחנות מוסיקה, ומצליחה רק בקושי לפרנס את שניהם. אנה וצוקי נמצאים תחת איום מתמיד להיזרק מהדירה, עקב פיגור בתשלומי שכר הדירה. מה אומר? צוקי כזה חביב - הייתי מוכנה ששרה תעשה לי ילד. שתי דמויות מרכזיות נוספות הן של מיכל וראובן (קרן מור ומנשה נוי, שבסרט כמו בחיים נשואים). מיכל נכנסת להריון בניגוד לסיכום רב שנים של הזוג, דבר שמוביל למשבר בנישואין. בתחנת הרדיו בה מיכל עובדת כעורכת תכניות, נפגוש גם את פראנק (דני גבע), גבר צעיר, ביישן, שעורך תכנית מוסיקלית על אביו, מוסיקאי פאנק שנפטר כאשר פראנק היה ילד רך בשנים. פראנק פוגש בתחילת הסרט את החבר של אביו ללהקה (עזרא כפרי) שחי בתל אביב ועובד בחנות ספרים ונוצר ביניהם קשר משמעותי. אל חנות הספרים מגיע אדי העיוור, בגילומו של מוני מושונוב. אדי מוצא את עצמו במשבר לאחר שכלב הנחייה האהוב שלו נפגע ומת בתאונת פגע וברח. הדורס הוא ראובן (מהסיפור הקודם), שמנסה לכפר על אשמתו ומתיידד עם אדי. ראובן הוא גם מתווך הדירות של מתי (דן תורן) איש עסקים עשיר, בן קיבוץ, שנמלט מספרד ומהמאפיה לאחר שערורייה שכוללת מקרה רצח. אנה, צוקי ומתי נפגשים יום אחד על שפת הים...

קולקציית הדמויות האלה, אופנת תל אביב 2004, מבית היוצר של יוסף פיצ'חזדה ודב שטויר (שניהם כתבו והפיקו את הסרט, כשפיצ'חזדה מביים ושטויר עורך) מציגה אנשים נוגעים אל הלב, בנקודות משבר ושינוי בחייהם. אהבתי במיוחד את המשחק של דני גבע, ושל שרה אדלר. שניהם היו אמיתיים מאד והצלחתי ממש להרגיש אותם. גם דן תורן היה מרגש ודמותו מסקרנת.

הלכתי לסרט במוצאי שבת יחד עם אמא ואבא. כנראה שחזרתי לגיל שאפשר שוב לבלות עם ההורים. אחת המוטיבציות של הורי לצפות בסרט היתה הופעה של השחקן אילן תורן, חבר קרוב של הורי, באחד מתפקידי המשנה. אכן נהנינו לראות את אילן תורן ואת דן תורן, בנו - בחיים ובסרט, משחקים זה לצד זה.

אהבתי את זה שההתרחשויות בסרט מוצגות פעמים רבות באופן מרומז. הצופה צריך לנחש, להשלים, לחשוב ולדמיין מה קורה ומה קרה לדמויות - בעיני זה דבר חשוב שמאפשר לסרט להיטמע בצופה, ולא רק להראות על ידו. הצופה משלים את הסרט ובכך נעשה מעורב ביצירתו. נקודה חזקה נוספת של הסרט היא הפסקול שמורכב ממוסיקה מעניינת ומקורית. לאורך הסרט נשמע שירים של עמיר לב, מוסיקת פאנק (רציתי עוד מהפאנק, אבל מנהל תחנת הרדיו בסרט התנגד...) ובעיקר צלילים של ישי אדר ו-Useless ID. למען האמת פחות התלהבתי מהשירים של עמיר לב (למרות שלרב אני מחבבת) אבל נהניתי מכל דבר אחר שהאוזניים שלי שמעו במהלך 131 דקות הסרט.

כשיצאנו מהסרט היה ברור לכולנו שראינו סרט איכותי. סרט באמת טוב. אבל בכל זאת, כאשר חשבנו כמה כוכבים ניתן, הציון של כולנו (איזו התאמה!) היה "4". משהו בסרט לא עד הסוף אפשר לי לאהוב אותו, להיסחף איתו. קשה לי לשים את האצבע על העניין, אבל נדמה לי שהסרט שידר על תדר שונה מה"תדר" שלי. קרוב, ליד, אבל לא בדיוק. אולי זאת הקדרות, האווירה הפסימית, התל אביבית, אולי זאת העובדה שהסרט מאד "בשליטה", ואין בו תחושה של ספונטאניות/מקוריות, שפשוט חדרה פנימה ועשתה בו שמות. לא, "שנת אפס" הינו סרט מחושב, מתוכנן עד לפרט האחרון, והוא גם יפה וגם נוגע ללב, אבל בשביל שבאמת אתאהב, אני זקוקה למשהו אחר, ש"בשנת אפס" היה חסר.