כפרה
נכתב ע"י יעל בתאריך 13/2/08

הסרט "כפרה", עיבוד לספר באותו שם מאת איאן מק-אוון (Ian McEwan), הינו - כדרכם של סרטים המבוססים על ספרים - פרשנות. והנושא של הסרט, אף הוא, הפרשנות הניתנת לאירועים שמתרחשים בזמן הווה, והפרשנות וההבנייה מחדש שנעשית לזיכרון של אותם אירועים.

הסרט לוקח אותנו אל אנגליה של 1935, לבית אחוזה כפרי, שם מתגוררת משפחת משפחת טאליס. בריוני טאליס היא נערה בת 13, ואליה אנו מתוודעים ראשונה בסרט, ובמקביל אנחנו גם מתחילים לראות את העולם דרך זווית ההסתכלות שלה. בריוני מרבה לחפש את קרבתה של אחותה ססיליה (קיירה נייטלי היפה כל כך), המבוגרת ממנה במספר שנים (ככל הנראה בשנות ה-20 שלה). בריוני מתבוננת בסקרנות, בחשד, ובהתרגשות מהולה באי נחת, באינטראקציות בין אחותה ססיליה לבין רובי, הבן של סוכנת הבית. ססיליה ורובי (ג'יימס מק-אבוי. אבוי! McAvoy) למדו יחד בקולג', אך הם מתנהגים כאילו היו זרים. בתחילת הסרט קשה לאמוד את טיב היחסים ביניהם. איזה רגשות הם רוחשים זה כלפי זו: חיבה? שנאה? תשוקה? זלזול? אולי... אהבה?

בריוני, בדומה לצופים, אינה מבינה את פשר יחסיהם. אולם, היא סובלת מחיסרון (זמני) הנובע מהעובדה שהיא בת שלוש עשרה - בת שלוש עשרה באנגליה של 1935, בה אין עדיין אינטרנט, אין שיעורים בחינוך מיני, ובעיקר - אין עם מי לדבר. השילוב של תפיסת עולמה הילדותית, עם הדחפים והמשאלות שלה עצמה כלפי גברים (ושל גברים כלפי נשים ונערות בסביבתה) מעורר בה חרדה. עולם המבוגרים הוא יצרי, לא מובן, ואולי גם מאד מסוכן, והיא לא יודעת כיצד לפרש את מה שהיא רואה וחווה. ככל שהסרט מתקדם, ניכר שבריוני והצופים אינם חולקים את אותה נקודת מבט - אנחנו רואים יותר ויודעים יותר. אנחנו כמו "הזבוב על הקיר", ולאור זאת הראייה שלנו היא, לפחות לכאורה, שלמה ורציפה יותר, בעוד הראייה של בריוני המתבגרת חסרה ומקוטעת. משלב מסוים בסרט מצאתי את עצמי צופה בצמרמורת מתוחה, מנסה להתכונן לקראת הטרגדיה שעומדת להתרחש ולבוא. היה ברור לי לחלוטין שההתעלמות של כולם מהמצוקה של בריוני (ובעצם התעלמות די כוללת מעצם קיומה כאדם) תוביל במקרה הזה לטרגדיה.

ראיתי את הסרט יחד עם מידן בקולנוע בלב המפרץ (כי לגלובוס גרנד קניון אני לא הולכת). לפני הסרט החלטנו על "נהלי עבודה" חדשים: פעם אחת הוא יבחר סרט, ובפעם הבאה - אני. גילינו שתהליך ההתלבטות המשותף לא פשוט לנו, בעיקר משום שהוא מנסה להתחשב בי ולנחש איזה סרטים אני אהנה לראות, ואילו אני רוצה שהוא יהיה מרוצה וירגיש שלם עם הסרטים אליהם אנחנו הולכים... ממש בעיה! אז החלטנו שצריך לעשות שינוי, ומעמדה של "לי נח כשלך נח" (תשדיר ישן ומיושן, למי שלא זוכר) החלטנו לעבור ל"פעם אחת יהיה לי נח" (ואני אחליט לאיזה סרט הולכים) "ופעם אחת יהיה לך" (ואתה תחליט לאיזה סרט הולכים). התכנית עבדה נהדר בשבוע הראשון. כמובן - מידן בחר. בשבוע לאחר מכן מידן חיכה עד בוש ל-SMS המיוחל שיודיע לו היכן הוא אמור להתייצב, באיזה שעה, ולאיזה ז'אנר קולנועי להתכונן. האמת? זה לא שהיה לי כל כך קשה להחליט, סתם הייתי עמוסה בהמון עבודה. אז סרט לא יצא באותו שבוע. לא נורא, שבוע הבא נאכל עוד פופקורן.

ואולי "כפרה" זה פשוט סרט שמספיק לשבועיים? אני מאד נהניתי וישבתי מרותקת לכל אורכו (כמעט). התסריט של הסרט נפלא (או שאולי מדובר בספר נפלא? כך או כך - היינו הך - פשוט משובח). בעיני זה סרט שכדי לספוג את מלוא המשמעויות שיש בו, כדאי לצפות בו יותר מפעם אחת. יש בסרט מעברים בין זמנים ומקומות, ותנועות עדינות בין תחושה של ריאליזם חד וחריף, כזה שמאפשר לך לחוש את העשב החם והמעקצץ מתחת לכפות הרגליים, לסוג של סוריאליזם או מצב "פנטזיה", שהרבה פעמים בסרט היה קשור גם ליחסים בין ססיליה ורובי - הגיבורים. נתתי לססיליה ורובי את התואר "גיבורים", אם כי ברור שהגיבורה האמיתית (הדמות המרכזית) של הסרט היא בעצם בריוני... היא אולי "גיבורה" אך המהות שלה היא, שהיא מחוקה - אין לה חיים משל עצמה, היא רק מפרשת, רק מנסה לכפר. והפרשנות שלה היא זאת שיוצרת את הסיפור. מכל בחינה אחרת היא אינה קיימת עבור אף אחד - עובדה שנראתה לי מכאיבה מאד.