במבי
נכתב ע"י יעל בתאריך 25/4/08

במבי היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע. הזיכרון שלי מאותה פעם ראשונה בקולנוע אינו מפורט. זוהי מעין תמונה מורחבת עם רגשות, קצת כמו חלום. התחושות שעולות לי כשאני מנסה להיזכר הן הפחד שהיה בסרט, והעצב על מותה של האמא של במבי. אני זוכרת אותי, מאד רכה בשנים, יוצאת מהסרט עצובה וקצת נרעשת, והולכת יד ביד עם אבא שלי, כשאני מרגישה כאילו עברה עלי מהפכה ונחשפתי למשהו שלא ידעתי קודם, משהו שאולי היה קשה מדי עבורי אז.

הסרט נולד בשנת 1942, צפיתי בו לראשונה ב-1979, וצפיתי בו שנית ב-2008. חשוב לי לציין שאכתוב על הסרט כשאני חושפת את כל העלילה שלו, מתוך הנחה שרובכם כבר מכירים את הסרט.

לקחתי את הסרט ב- DVD והזמנתי את קרן לצפות בו איתי. קרן נענתה ברצון, יש לה חיבה נוסטלגית לאנימציה קלאסית ולסרטים שיש בהם משהו נאיבי – חיבה שכנראה מאפיינת בעיקר אנשים שעברו גיל מסוים. לפני תחילת הצפייה התלבטנו האם לראות את הסרט עם כתוביות בעברית או באנגלית. "הילדות" שבתוכנו רצו חוויה כמה שיותר פשוטה: לנוח אחר הצהריים ולראות סרט מצויר כמו פעם, וזה אומר - עם תרגום לעברית כמובן. לעומת זאת, ה"בוגרות", שכבר ממש יודעות את השפה האנגלית ומעדיפות לדעת מה אומרת כל דמות במדויק, העדיפו כמובן את התרגום לאנגלית. בסוף בחרנו באנגלית (בכל זאת, כבר ילדות גדולות).

הסרט מתחיל באביב. היער כולו קם לחיים, הפרחים מתחילים לפרוח, הציפורים שרות, וכל החיות יוצאות החוצה. הולדתו של "הנסיך", הלא הוא "במבי", מלהיבה את חיות היער, שמתכנסות להביט ברך הנולד ולברך את אמו, האיילה. בסוף הסצינה הנאיבית וההרמונית הזאת, אנו רואים ברקע, על צוק לאור הירח, אייל גדול עם קרניים גדולות ומסועפות, ניצב ומתבונן ממרחק.

הסרט זורם ועובר דרך עונות השנה כאשר בכל עונה אנו חוזים בשינויים שחלים בטבע ובדמויות, ובעיקר אנו רואים את במבי גדל ומתפתח. בתחילה הוא ממש כמו תינוק, שלא הולך, ולא מדבר. בהמשך הוא מתפתח ל"פעוט" סקרן, שמרחרח כל דבר, לומד את שמותיהם של דברים, ויוצר קשרים עם יצורים אחרים. כל פעם, במבי הקטן חוזר לחיק אימו, מתחבא בין רגליה או מתכנס לצידה בלילה.

אין בתחילת הסרט קונפליקטים גדולים, אין עלילה מסובכת, אך מה שיש במקום זאת, והרבה, זה את הנאיביות של הבמבי הרך, ואת הנאיביות של "גורים" אחרים, ויחסיהם אחד עם השני, ועם ההורים. אני חושבת שילד רך בשנים יכול לראות ב"במבי" את עצמו: ילד ביישן שאולי מפחד מברקים, רעמים, ואנשים זרים, אבל גם ילד שובב וסקרן, שרץ, קופץ ונופל. כך, הסרט מעורר הזדהות עמוקה מאד עם במבי ומאפשר לילדים הצופים בסרט חוויה של "התמזגות" עם הסרט, ועם עולם היער הטבעי, החופשי, נטול הסכנות. עם זאת, משלב מסויים הסרט מתחיל לספר לנו בכל מיני דרכים שישנן סכנות, קטנות וגדולות - ואיזה סכנות הינן "קטנות" בעיניו של ילד?

בחורף של הסרט אמו של במבי נורית על ידי הציידים ומתה (גם במבי וגם הצופים לא רואים זאת). במבי נותר לבדו, ואז נכנס אביו לתמונה. יש בסרט רגע אחד קצר שבו דמעות זולגות על פני העופר שלו, ומיד אחר כך – cut – לסצינה אביבית, מלאה בשמחת ההתחדשות, ברינת ציפורים, ובהומור... זה נראה קצת מודבק, והאבל של "במבי" נראה די מוכחש. אולי וולט דיסני נבהל מעוצמת הרגש שעורר בקרב הצופים הצעירים, וניסה לטשטש את הדבר הנורא שהתרחש על המסך בשירים וריקודים?

הנאיביות של הסרט, והשימוש בסכנה הבסיסית ביותר עבור ילד – סכנת הפרידה מאמא – היא זאת שהופכת את החוויה של הצפייה בו לכל כך דרמטית עבור ילדים. נדמה לי שעבור מבוגרים החוויה היא שונה. לפחות אצלי הסרט לא עורר את אותו פחד ועצב כמו בילדות. למעשה הוא השרה עלי שלווה: האנימציה הפשוטה והנעימה, התמונות הבסיסיות של יער וחילופי העונות בו, וקיומם של מסרים פשוטים וברורים על ההתערבות המסוכנת והאכזרית של בני האדם בעולם הטבע אשר פוגעת במארג החיים – כל אלה אפשרו לי לצפות בסרט במנוחה. קרן, שתמיד מחפשת מסר בסרטים, שמחה על כך שהיה לסרט מסר פשוט, וכזה שהיא חשה הזדהות איתו.

במהלך הצפייה חשבתי על הערכים המשפחתיים הישנים שמשתקפים בסרט הקלאסי הזה. שמתי לב לכך שאין מצב של "אבא-אמא-ילד" ביחד אלא רק מצבים זוגיים (אמא-אבא; אמא-ילד; אבא-ילד). ממש מיד לאחר הולדת התינוק (או העופר) האב הופך לחיצוני ומרוחק, מעין משגיח שלא מעורב בגידול, אולם עשוי למלא תפקיד משמעותי בגיל מאוחר יותר. גם אצל חיות אחרות בסרט, לא היה "אבא" נוכח אלא רק "אמא" שמזכירה את מה ש"אבא אמר" – דבר שהופך את האב למעין דמות של "מחנך על" שבכלל לא נמצא שם. במבט של ימינו זה נראה קצת מגוחך.

הרעיון שהאב נכנס לתמונה רק בשלבים מאוחרים בהתפתחות של הילד נראה כיום מיושן. כיום ידוע שילד נקשר לשני הוריו והאב ממלא תפקיד משמעותי בחיי התינוק משלב מאד מוקדם בחייו (כתלות במידת נוכחותו ומעורבותו, כמובן). במבי בסרט יוצר קשר עם אביו רק לאחר מות האם. זה גרם לי לחשוב על כך שיתכן ובבסיס הסרט עומדת התפיסה לפיה כדי להתבגר ולהתחבר לאב, על הבן לוותר על הקשר עם אמו, ולהיפרד ממנה. כמובן שהסרט מציג עלילה דרמטית מוחצנת, ולא תהליך פנים-נפשי סימבולי, אבל בתור חובבת תהליכים נפשיים פנימיים לא יכולתי שלא לחשוב על משמעויות סמליות שעולות מתוך העלילה הדרמטית של הסרט.

בתוך אותה עלילה דרמטית, המוות של אמא של במבי הוא הדבר שנשאר הכי מוחשי בזיכרון. טרם הצפייה המחודשת בסרט הייתי משוכנעת שהיא מתה בשריפה וקרן גם היא חשבה כמוני. סקר קצר בקרב חברים ובני משפחה העלה שמחצית מהם זכרו את המוות של האם בצורה הנכונה ("נהרגה על ידי ציידים") בעוד חלק זכרו שהיא מתה בשרפה (שמתרחשת בכלל בשלב מאוחר בסרט). השכחה הזאת נראתה לי מעניינת משום שבעיני היא מעידה על בלבול מסויים בין כל הדמויות בעולמו של במבי. אני חושבת שילדים רכים בשנים כל כך "מחוברים" לאמא, שחוויות של סכנה לעצמי, וסכנה לה, לא נתפסות בצורה נפרדת. בנוסף, אני חושבת שכל הסכנות והפרידות שיש בסרט יכולות להכניס ילד רך בשנים לסוג של הלם נפשי במהלך הצפייה (באמת!) ולכן הוא אינו מצליח לעקוב אחרי רצף העלילה.

בהתחלת הביקורת כתבתי שאת הסרט ראיתי דווקא עם אבא ולא עם אמא. אני חושבת שהיה בחוויה הזאת דבר מה קצת מעורר חרדה... תדמיינו לצאת מסרט כזה ולא לראות את אמא בשטח? מפחיד! בהקשר הזה של פרידות אני לא יכולה שלא לחשוב על אבי... אבי נולד ב-1935, וב-1939 הוא ומשפחתו נמלטו מגרמניה ונדדו ברחבי אירופה כפליטים, לא פעם נאלצים להיפרד זה מזו לשנים ארוכות, עד שעלו ארצה ב-1945. חשבתי על כך שלמרות שאבא שלי היה במהלך הצפייה כבר אבא, אולי הסרט נגע גם בחוויות פרידה מהילדות שלו.

לסיכום אכתוב שהסרט הראשון בו צפיתי בקולנוע היה סרט עצוב ומסעיר, שנגע בי באופן עמוק. גם היום, יש לציין, אני לא במיוחד חובבת פרידות.