ביקור התזמורת
נכתב ע"י יעל בתאריך 14/1/08

את "ביקור התזמורת" לא ראיתי בקולנוע גדול ומפואר, ולא על מסך רחב ומהודר, אלא בקולנוע "עממי", שכשמו כן הוא - עממי. המלה "עממי" יכול לעורר אסוציאציות המתייחסות לחוויה של שייכות, נוחות, חמימות, וביתיות, אך גם אסוציאציות של איכות ירודה, חוסר הדר או חן. שמתי לב שלאורך השנים, כל ביקורת שכתבתי על סרט בו צפיתי בקולנוע "עממי" שבנוה שאנן (חיפה), כוללת בתוכה תלונה כלשהי - על איכות הסאונד, או על המסך, או על המקרן השרוט. הפעם - לא. הפעם העממיות של בית הקולנוע, לטוב ולרע, לא היתה במודעות שלי. "ביקור התזמורת" הצליח לכבוש אותי, מהדקה הראשונה ועד לסיומו.

עלילת הסרט מספרת על תזמורת המשטרה של אלכסנדריה, המגיעה ממצרים לישראל כדי לנגן באירוע הפתיחה של מרכז לתרבות ערבית בפתח תקווה. קבוצה של כעשרה גברים, צעירים ומבוגרים, עם כלי נגינה בתיקים שחורים, קטנים וגדולים, מגיעה לשדה התעופה ומצפה שיאספו אותם. בנמל התעופה בן גוריון, אשר בו נשכח, או אולי בכוונה תחילה הוזנח, הצורך להציב שילוט גם בשפה הערבית, לא מחכה להם אף אחד (עלי להודות שהדבר הטריד אותי מאד כאשר בקרתי לראשונה בטרמינל החדש, ושמחתי לקרוא שגם ערן קולירין מתייחס לכך כאל משהו בלתי נתפס). מכל מקום, בשל אי הבנה (ראשונה מבין כמה) הם מנסים למצוא את דרכם לבד ועולים על אוטובוס, אך במקום לנסוע לפתח-תקווה, בשל הבלבול הרגיל בין ה"פ" ל-"ב", הם מגיעים למקום אחר לגמרי...

ב"בית התקווה" - עיירה בדיונית, מדברית ושוממת - התזמורת נאלצת להתארח ליום אחד (ולילה אחד) עד שיוכלו לנסוע לפתח תקווה האמיתית למחרת. לתזמורת יש מנצח, תאופיק, גבר עדין אך חמור סבר המגולם על ידי ששון גבאי, שמנסה למצוא לו ולחברי התזמורת משהו לאכול ומקום ללון. דינה, המגולמת ע"י רונית אלקבץ, היא בעלת בית קפה-מזנון מקומי, שמארגנת להם סעודה ולינה במספר בתים בעיירה שכוחת האל. כך נוצרת היכרות בין חברי הלהקה לאנשי העיירה, וההיכרויות הללו מהוות את לב הסרט.

לדעתי חמש הדקות הראשונות הצליחו ללמד על אופיו של הסרט: עדין. מילים נוספות שיכולות לתאר את הסרט יהיו: אנושי, יורד לפרטים, חם, צנוע, חושני, סקסי, מסתורי, הומוריסטי, ומקורי.
עדין: כי אין בו גסות.
אנושי: כי כשאין גסות, אז אין צורך להרתע או להתכווץ, ואז אפשר להכיר, ולראות את האדם, ולראות באדם האחר גם את עצמך.
יורד לפרטים: דרך העדינות, הסרט יורד לפרטים. העדינות והירידה לפרטים נוכחים במשחק, בצילום, בדיאלוגים, ובעיצוב. העדינות של הסרט מאפשרת התבוננות ברזולוציה גבוהה, וברוזלוציה גבוהה מתחילים לראות דקויות ופרטים.
חם: מהרבה סיבות אבל אין ספק שהרבה בזכות המוסיקה, בעיקר מוסיקה ערבית של אום כולתום, ושל תזמורת ערבית, שממלאת את הלב, ובעזרתה ודרכה נחשפים הכאבים, הכמיהות, הזכרונות, והתשוקות של הדמויות בסרט.
צנוע: כי לכאורה לא קורה בסרט הרבה, כי אין דרמטיזציה מיותרת. אין קונפליקט גדול, ואין סוד שצריך להיחשף או פיתרון למשבר. הסרט מצניע כל הזמן, הכל, ודרך ההצנעה הסרט מאפשר לדברים החשובים להתגלות.
חושני: כי הסרט כולו מדבר על מגע - מגע בין אנשים, מארצות שונות, תרבויות שונות, שדוברים בשפות אחרות; מגע בין גבר צעיר, קליל ומרדני, לגבר מבוגר וסמכותי; מגע בין אשה צעירה פתוחה ומלאת חיות, לגבר מבוגר, מאופק וכואב; מגע ראשון של נער שמעז לגעת בנערה, ללטף את פניה ואת גופה; מגע נעדר: זה גם סרט על המגע שלא נוצר, שהתפספס, שלא יוכל להיות. הסרט מחפש מגע, נוגע בנו, אבל בעדינות, כמו ליטוף, שמתחיל מהבד שעוטף את הגוף, לפני שמעז לגעת בעור החשוף.
סקסי: כי רונית אלקבץ, היא אשה סקסית, שדרך המסך מעבירה תחושה של נוכחות, מיניות, חיות ועוצמה.
סקסי 2: כי סאלח באכרי הוא גבר נאה ומושך ביותר.
מסתורי: כי אנחנו לא יודעים הכל. ולעולם לא נדע. הסרט חושף אותנו לרסיסי חיים של אנשים אחרים, לקצה של סיפורים, אבל לא חודר יותר לעומק. יום אחד. לילה אחד. זה הכל.
הומוריסטי: שחלילה לא אשכח לציין - זה סרט מצחיק, כל הזמן. מצחיק דרך האבסורדיות של מצבים, דרך האנושיות המפרפרת של האנשים. מצחיק חם.
מקורי: כי בחיים לא ראיתי סרט כזה, ומעולם לא העליתי על דעתי שסרט כזה יווצר.

לסרט הלכתי עם שרון (חברתי מהלימודים) ושתינו נהנינו ממנו מאד, והתרגשנו בחלקים שונים. אחרי הסרט שוחחנו על המחשבות שחלפו בנו במהלך הצפייה והחלפנו רשמים. שרון, שמאד אהבה את הסרט, האירה את תשומת ליבי לטיפול המיוחד של הסרט בצבעים - רוב הסרט מאובק, דהוי, אפור ובז', צבעים של עיירת פיתוח עייפה, אך כשיש צבע על המרקע - זה צבע, והוא נוכח! למשל, השמלה האדומה שלובשת רונית אלקבץ, או האורות המרצדים באולם ההחלקה על הגלגיליות.

נושא נוסף שקיים בסרט, ולא בא לי להצניע אותו בביקורת, הוא המפגש בין שני עמים - בין ערבים ויהודים, שגם היו במשך שנים רבות אויבים. הסרט מראה שקשר בין יהודים לערבים אפשרי, שיש בינינו דמיון ולא רק שוני. אבל אני חושבת שהסרט מרמז שזה אפשרי רק בשוליים - בשוליים של הארץ, שמהווים את השוליים של החברה. אולי כי המיינסטרים יותר מדי נגוע - בדעות קדומות, באליטיזם, בשלטים בעברית, שהושמו על ידי אנשים שלא מוצאים מקום לשים כיתוב גם בערבית...

ומה אמרו על "ביקור התזמורת" בארץ ובעולם? ביקור התזמורת זכה בפרסים רבים - בארץ בפרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ובשמונה פרסי אופיר כולל הסרט הטוב ביותר (ולכן היה אמור לייצג את ישראל באוסקר, בקטגוריית הסרט הזר, אך נפסל בשל אחוז דיאלוגים גבוה באנגלית. עצוב מאד!) בטקס פרסי האקדמיה באירופה הוא קיבל שני פרסים חשובים. בפסטיבל קאן, הקהל התלהב מן הסרט עד כדי כך שפצח במחיאות כפיים לאחר הסצינה במועדון הגלגיליות, ובתום ההקרנה, נעמד על רגליו והריע במשך דקות ארוכות. גם שופטי פסטיבל קאן לא נשארו אדישים ופרס חביב השופטים הוענק לו. הסרט זכה בפרסים רבים נוספים (בטוקיו, מונטריאול, סרייבו, ועוד). הדבר גורם לי להבין, שכנראה שיש בסרט משהו אוניברסאלי שמצליח לגעת באנשים מכל העולם.