ואלס עם באשיר
נכתב ע"י יעל בתאריך 17/6/08

בסרט "ואלס עם באשיר" צפיתי בערב יום ההולדת שלי, יחד עם חמישה מבני משפחתי: אילנה אימי, אחיותיי קרן ואילת, אופיר גיסי, איתמר ויניב אחייניי. אבא שלי, רפי, היה בברלין, ואורי, אחי, גם לא בא איתנו לצפייה המשפחתית – אבל אפשר לומר שאנחנו באנו אליו, לצפות בו, בתפקיד הרציני הראשון שלו בסרט קולנוע.

ארי פולמן, היוצר של "ואלס עם באשיר", הוא חבר קרוב מאד של אחי מזה שנים רבות, ויחד הם גם ביימו שני סרטים ("קלרה הקדושה", "שאנן שיא"). אנחנו ("המשפחה") מכירים ומחבבים את ארי מאד, ואני מרגישה שהוא גם מין אח גדול כזה, לפחות בפוטנציה.

לפני מספר שנים, ארי החל לחקור את זיכרונותיו מהתקופה בה שירת כחייל במלחמת לבנון הראשונה. בתחילת הסרט המלחמה היא מעין חור שחור אצלו, היא לא "בסיסטם שלו" לדבריו. הוא לא זוכר איפה היה, לא זוכר מה עשה, לא חושב על זה, לא חולם על זה. כלום. רק לאחר שיחה לילית בפאב עם חבר, שסובל לילה לילה מסיוט ובו 26 כלבים מאיימים רודפים אותו, באה אל ארי "הזיה" המתרחשת בלבנון. ארי, טרוד ונסער, מגיע השכם בבוקר לביקור אצל אורי (שגר אי שם בין קרית גת לבית שמש) ומתפקד בסרט כ"חבר המטפל", "אורקל" לעולם הנפש ומעמקיה. בעקבות מפגש זה, ארי יוצא למסע של שיחות ומפגשים עם חברים שהיו איתו בלבנון, במטרה לנסות להבין איפה הוא היה, מה קרה שם, ומדוע הוא אינו מצליח להיזכר במלחמה.

הסרט לוקח אותנו אל תוך עולם אחר. מלחמה היא תמיד "עולם אחר". עולם עם חוקים אחרים, המורכב מסוריאליזם משוגע והרבה ניתוק הישרדותי ויומיומי, כדי להתמודד עם המצב המזוויע והלא מובן של מלחמה. הסרט מציג גם את העוול שבמלחמה: בני אדם שנורים סתם, בתים שנהרסים סתם, חיות שמושחתות סתם. וכמובן את האובדן של חיילים, כמו שארי היה, כמו שאחי היה, בסך הכל בני 18 או 19. הסרט לוקח אותנו אל מגרש מלא בגופות של חיילים בתוך שקים. זה היה מעורר אימה עבורי, ואני לא מנסה אפילו לדמיין איך יחוש מישהו שאיבד בן, אח, או חבר קרוב, כשיראה את הסצנה.

"ואלס עם באשיר" הינו סרט מצויר - ואני לא יכולה לדמיין שאפשר היה לעשות אותו בשום דרך אחרת. ראיתי כבר סרטים באנימציה ריאליסטית כמו: "חיים בהקיץ" או "סורק אפלה", אולם בשניהם האנימציה היתה מעייפת ומתישה לאחר זמן מה. לעומתם , התחושה שלי סביב "ואלס עם באשיר" היא שפשוט לא שבעתי. אנימציה מרהיבה, מחוכמת, שיוצרת חוויה רגשית עזה, ואולי יותר מכל דבר - מהפנטת. סצנת הפתיחה עם הכלבים הרצים היא סצנה מופתית ביופייה ובעוצמתה, אך היא אינה היחידה - ישנן בסרט רבות כאלה, דבר שהופך את הצפייה בסרט לחוויה לכל אורכו. על החלק הזה בסרט, חתומים גם דוד פולונסקי (המאייר והמנהל האומנותי) ויוני גודמן (במאי האנימציה).

למרות שהסרט בנוי כמעין מסע תיעודי, זה סרט שמספר סיפורים, ומכניס אליהם את הצופה בצורה חזקה וקרובה מאד. כל פעם אל תוך סיפור אחר, אל תוך הוויה אחרת, אל תוך דמות אחרת ייחודית ושונה. אהבתי את הצגת הגבריות השבירה של ילדים-חיילים בני שמונה עשרה, שמה שבאמת מעניין אותם הרבה יותר ממלחמות, זה בכלל סקס ובחורות.

המוסיקה בסרט היתה מצויינת, העניקה משמעות אירונית, אבסורדית, מכאיבה, או מעוררת, בדיוק במקומות הנכונים. יש את פס הקול הרציף (של מקס ריכטר), שהשרה תחושת עצב כבדה, כמו מעין זרימה איטית ומטרידה בנהרות הזיכרון והמוות. היו קטעים של מוסיקה קלאסית (שלא זיהיתי את מקורם, למרות שהיו מוכרים לי מאד - מן הסתם ואלס כלשהו...); יש שירים ישראליים שעוסקים במלחמה, מעין "שירי חיילים", ויש מוסיקת של שנות השמונים (פופ וגם מוסיקה יותר "טובה") - מצויין.

כולנו נהנינו מאד מההופעות של אורי בסרט, שאמר דברי חוכמה, בדרכו המיוחדת, הרגישה, האישית, העדינה. אני שמחה שהדמות הזאת שבסרט היא אח שלי, ושאני יכולה לדבר איתו שיחות כאלה גם בלי ללכת לקולנוע... יניב, שישב לא רחוק ממני, עסק בעיקר בניסיון לזהות איזה בני דודים הוא מצליח לראות ברקע: מי זה משחק בכדור - כחל או נאיה? מי לוקח סקייטבורד - דוראל או דיוואן? מבחינה זאת הסרט היה בהחלט בעל ערך מוסף עבורנו.

אם אחזור לעלילת הסרט, ארי מנסה בעיקר להיזכר בימים של טבח סברה ושתילה - טבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בפליטים פלשתינים במשך כיומיים. הטבח התרחש בעקבות רצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, שהיה מנהיג נערץ. בסרט מסופר, בעיקר דרך ראיונות עם איש תקשורת שהיה שם (רון בן ישי) כיצד הצבא והדרג המדיני הבכיר ידעו אודות הטבח, לפחות משלב מסויים, ובהמשך הסרט מוצגת אף מעורבות פסיבית של צה"ל.

ארי של תחילת הסרט אינו זוכר את הטבח, מה אירע סביבו, איפה הוא היה, ומה הוא עשה כחייל. גם כאשר הוא מתחיל לאסוף שברי זיכרון או אפילו סיפורים שלמים, זיכרון הטבח נשאר חתום בפניו, פרט לתמונות בודדות והזויות של ים שחור, פצצות תאורה, ונשים פלסטיניות לבושות בשחור מקוננות ובוכות. מה פתאום ים? ומדוע הזיכרון נותר נעול?

הסרט בעצם עוסק בכמה שאלות עמוקות. שאלה אחת שאלת נוגעת לטיבו של הזיכרון. מה אנחנו בוחרים לזכור? מה אנחנו בוחרים לשכוח? חשבתי על כך שעבור ארי, לזכור או להיזכר זה לא רק האקט של "שליפה מן הזיכרון", אלא משהו מופשט יותר - היכולת להחזיק את המלחמה על הזיכרונות והמשמעויות שלה במערכת הנפשית הפנימית. להרהר בה, לדבר עליה, ללמוד מן הניסיון, לקחת אחריות, ובאופן כללי לעסוק במה שהתרחש באותו עולם.

שאלה נוספת עוסקת באחריות שיש לחייל (הקטן) בתוך מלחמה, על מעשים גדולים הרבה יותר שמתרחשים לידו ובאמצעותו, וכן באחריות של הצבא הישראלי, ובכלל של החברה הישראלית, על המלחמה והמתחולל בה. נדמה לי שאת אותה השאלה שארי שואל בנוגע לזיכרון האישי שלו (למה זה לא "בסיסטם" שלי? איך יתכן שזה לא שם?) הוא שואל גם ביחס לחברה הישראלית: האם אנחנו כחברה יכולים להחזיק בתוך המערכת הנפשית שלנו את המלחמה ואת הזיכרון של הטבח?

אחרי הסרט חשבתי – ואיפה ארי כיום ביחס לדברים שהבין על עצמו במהלך יצירת הסרט? הסתקרנתי לדעת איפה דמותו של ארי בסוף הסרט עומדת ביחס לחוויות ולזיכרונות שחזרו אליו, חסר לי להבין קצת יותר, מה היה מסע ההיזכרות (או מסע עשיית הסרט) עבור ארי כאדם? האם היה למסע זה ערך רגשי עבורו, האם הוא השתנה במהלכו?

הסרט מתמקד בסיפור האישי של ארי ושל דמויות אחרות, ופחות בנושאים "מדיניים" כמו מדוע ישראל יצאה למלחמה, במי היא יצאה להילחם, ומה היו תוצאות המלחמה ההיא. לא נעסוק בזאת גם כאן. אך ברצוני בכל זאת להתייחס לשאלה אחת שכן היתה בתחום העיסוק של הסרט, בטבח של פלשתינים במחנות פליטים פלשתיניים. השאלה היא: מדוע בכלל יש מחנות פליטים פלשתיניים בלבנון?

אני לא בטוחה שלפני שנה או שנתיים הייתי יודעת לענות על שאלה זאת (למרבה הבושה), אך היום אני יודעת: אלה מחנות של פלשתינים שגורשו ונמלטו מישראל ב-1949, ולא הורשו לחזור לאדמותיהם ובתיהם גם לאחר תום המלחמה. אלה אנשים שאיבדו הכל - די בדומה לפליטים יהודים באירופה או במדינות ערב, שנאלצו לברוח מביתם ולהותיר את רכושם, לעיתים להיפרד מקרובים אחרים. הסרט מבחינה זאת מותיר את הטבח כאירוע שהינו מנותק מהקשר רחב יותר של פליטוּת פלשתינית. הסרט עוסק באחריות (או היעדר האחריות) של החייל הקטן, לטבח גדול בו הוא אינו משתתף אקטיבית או אולי אפילו לא מבין שמתרחש, אך לי היתה חסרה התייחסות לשאלת האחריות הגדולה והעמוקה של מדינת ישראל כלפי הפליטים הפלשתינים.

לסיכום, מדובר בסרט חזק, מרתק, ומקורי מאד. יש לי ממש חשק, או אולי אפילו צורך, לצפות בסרט שוב, וזאת למרות שמדובר בסרט שהותיר אצלי תחושות של כובד ומועקה.