הזייפנים
נכתב ע"י יעל בתאריך 4/4/08

את "הזייפנים" ראיתי יחד עם מידן, בקולנוע במרכז פנורמה בחיפה, אשר ביום שבת בערב היה הומה אדם. הסרט לוקח אותנו לשלוש תקופות: אל ברלין שלאחר עליית הנאציזם אך טרם פרוץ מלחמת העולם השניה, למונטה קרלו של אמצע שנות הארבעים, לאחר השואה, ואל השנים שנמצאות במקום שמחוץ לזמן, ומחוץ לעולם - במחנה ההשמדה.

הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, עוקב אחרי סיפורו של סאלי (סלומון) סורוביץ', צייר אמן, שמתפרנס מעבודות זיוף של כספים, מסמכים ותעודות. סאלי נחשב לרב אמן בתחום הזיוף, ו"הקריירה" שלו פורחת בשלהי שנות ה-30, כאשר יהודים (ולא יהודים) חיפשו דרך להתחיל חיים חדשים, מחוץ לגרמניה הנאצית. קריירה זו נקטעת כאשר הוא נעצר על ידי קצין המשטרה פרידריך הרצוג, ונשלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן. סאלי מפגין את כישורי הציור הנדירים שלו, ובזכות כך מקבל עבודות "לקשט" את המחנה, ולצייר דיוקנאות של קצינים נאצים ובני משפחותיהם.

בשלב מסוים, סאלי נבחר על ידי פרידריך הרצוג (הקצין אשר עצר אותו לראשונה) ומועבר למחנה עבודה והשמדה אחר, שם הוא מצטרף כמומחה למבצע חשאי ביותר ורב משתתפים - מבצע זיוף כספים, אשר מטרתו להפיל את כלכלת אנגליה וארצות הברית, על ידי הדפסת כמות עצומה של שטרות לירות שטרלינג, ושל דולרים. כך בתוך מחנה ההשמדה חיה לה קבוצה של יהודים, על זמן שאול, אך עם אוכל טוב, ומיטה נוחה. בתוך מחנה השמדה. הם נאלצים להתמודד עם דילמה מוסרית וקיומית, האם לבצע את עבודתם, על הצד הטוב ביותר, ולסייע לגרמניה הנאצית, או להישלח לתאי הגזים ואל המשרפות.

מידן ואני לא החלפנו הערות במהלך הצפייה, כמו שאנו לרב עושים, והדבר נבע משום שלי היה צורך לראות את הסרט בשתיקה. עם עצמי. הסרט עשוי כך שלא היה בו כמעט שום רגע שלא הייתי ממש "בתוכו", מרותקת למסך ואחוזת מחשבות ורגשות (חלקן קשות). אין ספק שהדבר נבע מהנושא של הסרט - הוא עוסק בשואה, מספר סיפור על אנשים במצבים בלתי אפשריים, ומזכיר לי את מה שאני יודעת (אבל אולי לא כל הצופים ברחבי העולם).

מדובר בסרט שעשוי טוב מאד. מה זה אומר "עשוי טוב"? בהיותי הדיוטה בנושאי קולנוע, קשה לי לפרוט זאת בצורה מדויקת לאמצעים קולנועיים - האם זה הצילום? העריכה? המשחק? התסריט (אולי הסיפור עצמו)? - כנראה שכולם ביחד. בכל זאת, רציתי להתייחס למשהו שנחשב יחסית "קטן" ושמתי לב אליו במהלך הסרט - לתאורה. התאורה יצרה אווירה לכל אורך הסרט, מיקדה את תשומת הלב ואת העין, ממש כאילו היתה "מפנה זרקור" לעבר חלקים בסיפור, ומסייעת לחושך גם הוא לנכוח ולקחת חלק בסיפור על תקופה אפלה. דבר נוסף שמאד אהבתי בסרט הינה דמותו של סאלי, שהביאה נוכחות וחיוניות לסרט (קרל מרקוביץ היה מצוין). מדובר בדמות מורכבת – אופורטוניסטית אך אבהית, אפלה ואבלה, יוצרת, שורדת, חברית אך גם מתבודדת. אהבתי שהסרט לא "צעק" את המורכבות, אלא נתן לדמות שלו פשוט "לחיות" על המסך, להתנהג, לשוחח, להגיב, ודרך כך לאפשר איתה היכרות.

במהלך הצפייה המחשבות שלי נדדו לספר שקראתי לפני כשנה - "סלמנדרה" של ק. צטניק. הספר הזה עשה לי סיוטים והצליח לחקוק אצלי דימויים קשים, שעם כל החשיפה לשואה במהלך השנים, טרם היו אצלי. אז כשאני רואה סרט על השואה, אני רואה אותו וזוכרת את התיאורים החיים של היום יום במחנה ההשמדה, של התחושות, המחשבות, התופעות הגופניות המחרידות שמתרחשות בעקבות מצב של הרעבה, הפחד, הסדיזם, הטירוף, שאינו נתפס, של מציאות שאינה מתקבלת על הדעת, שאולי עדיף שאפסיק כבר עכשיו לנסות לתארה. ק. צטניק שהיה שם, מצליח לעשות זאת. הוא מתאר בספר את העולם שלפני החיים בגטו ולפני "האקציות", ואת החיים במחנות עבודה והשמדה, חיים ב"פלנאטה האחרת", ולבסוף את החיים שאחרי - החיים שאחרי המוות. איך עולים לארץ, ומתהלכים בתל אביב, ויוצאים לבילויים, כשבפנים הכל שרוף? איך מדברים עם מי שלא היה שם? ואיך מדברים עם מי שהיה שם? מהספר למדתי שלפעמים בלתי נסבל להיות גם עם מי שהיה שם.

בין כל המחשבות האלו, חשבתי גם על השאלה איזה סרטים אפשר לעשות על השואה - אולי סרטים שיהיו חציים מבוימים עם דמויות שמגולמות על ידי שחקנים, וחציים עשויים מקטעי סרטים תיעודיים או צילומים? אנשים רזים אפשר למצוא לסרט, אבל "מוזלמן" - שלדים מהלכים, אי אפשר. סיפור שמתרחש במחנה השמדה, שיהיה דרמטי דיו כדי לפרנס סרט (כמו סיפור על "זייפנים") אפשר לעשות, ולעשות טוב, אבל האם אפשר ליצור סרט, שיספר את "סיפורו של מחנה ההשמדה"?

"הזייפנים" הינו סרט מעניין, מכביד, אך גם מהנה. לא מדובר בסרט שמותיר משקעי זוועה, לפחות אצלי זה היה כך. אפשר ללכת הביתה לאחר הסרט, ולישון שנת לילה שלמה ולא טרופה. אני אומרת זאת לטוב, אך אולי גם לרע.