יעל מבקרת בקולנוע

[אורח]

הייי זה אני חברכם הוותיק פנגו שלא מצליח לשלוח הודעות בשמו [רמז...].

ראיתי בימי השלג של י-ם [חופשה ארוכה ונעימה] את הסרט "קן הקוקיה וזה סרט ממש עצוב ויפה !!!
והדבר שהכי הרגשתי בו זה שאתה ממש מרגיש בתוך הבית חולים ,ואתה ממש קרוב לדמיות.
לאווירה בבית חולים,לשגרה,לארוך חיים,ליחסים בין המטופלים למטפלים ובין המטפלים למטופלים,וגם בנהם ובין עצמם.
אתה גם מרגיש קרוב כול כך לדמיות ויוכל להזדות ואיפלו לאהוב [ולאנשים כאלה זה קצת קשה...]
אתה קרוב לרגשות שלהם לחלומות,ולתקוות,ולבעיות שלהם.


ורק אחרי כמה זמן הגעתי למסקנה מה אני חושב שהמסר של הסרט,שאנשים כאלה בשולי החברה והחלשים לעולם לא יכולים להתקיים בכבוד והם תמיד יסבלו מסטיגמות והתיחסו עהלם כחיות רעות,למרות שבעצם יש דמיות שיכולים לעזור להםגם מחוץ ל"מכלא" בהם הם חיים.

וכן מגייע

ושעשו לג'ק את הניתוח האכזרי במוח זה מוכיח שאיפלו המטפלים לא מתייחסם לחולים כבני-אנוש.
סוף~~~~~~~~~~~


יכול להיות שזה לא המטרה של הסרט אבל אני הבנתי אותו ככה.....

פנגו קטן.

[יעל]

רציתי להעיר רק שניתוחי ה"לובוטמיה", שלזכרוני מנתקים את האונה הפרונטלית משאר האונות, ובכך הופכים את האדם לפסיבי, אדיש, לא אלים, וקל לתמרון היו מאד נפוצים בשנות החמישים של המאה שעברה. זה באמת עצוב, אבל מצד שני זה מעורר תקווה לדעת ששיטות הטיפול בחולי נפש השתפרו במהלך העשורים האחרונים ויש יותר מודעות לפער בין הצרכים של האדם עצמו, לבין הצרכים של החברה לסלק ולהקיא מתוכה את מי שחריג.

דוגמאות לחוסר אנושיות בטיפול, מצויות בסרטים נוספים, מזמננו אנו. "ברקוויאם לחלום", למשל, אנו רואים טיפול בהלם חשמלי שנכפה על שרה. טיפול זה נחשב יעיל במקרים קשים של דכאון, אך בסרט הטיפול ניתן בצורה לא נאותה, ללא אהבה ודאגה. בכלל "רקוויאם לחלום" מציג את חוסר האנושיות של מטפלים כלפי מטופלים (גם הפסכיאטר של מריאן שמנצל אותה מינית, וגם האחים בבית החולים, שסתם "עושים את עבודתם")...

את קן הקוקיה חוויתי "כספר" ולא כסרט. אכן סיפור עצוב מאד...

ומה קרה ל"ניק" שלך פנגו?

[אורח]

עוד לא ראיתי את קריוואם לחלום וגלית לי אבל לא נורא שטיות אני רואה את הסרט במוצ"ש הזה !
אני לא יכול לחכות כבר !!!!

שאני רושם בניק שלי "פנגו" רשום "שם המשתמש תפוס" בגלל זה.....

[יעל]

אני באמת מצטערת... אבל אני באמת חושבת שזה לא "יהרוס" לך את הסרט. אחרי הכל, לא כל הסרטים הם מהסוג של סרטי הטוויסט כמו "מועדון קרב". אבל אין מה לומר, צודק, טעיתי...
אשמח לשמוע אחרי שתצפה בסרט איך הרגשת לגביו ומה חשבת.

[אורח]

כמובן שאני ישתף !

וזה באמת שטוית, כי אני ידעתי גם לפני זה [שקארתי את הביקורת שלך] שיש את הנפילה אז שאומרים "הניפלה" זה דיי צפוי שהגיבורים ימותו.

[נור]

ההערה של יעל על סרטים שעוסקים בטיפול לקוי בחולי נפש הזכיר לי סרט ישן (יחסית) - "התעוררות". רובין ווילימאס משחק שם (אם אני זוכרת במדויק) פסיכיאטר צעיר שמוצא תרופה חדשה לטיפול בסכיזופרנים. הסרט מראה את האושר של החולים על החיים שהוא העניק להם, עד שמסתבר שלתרופה הזו יש תופעות לוואי איומות. הסרט מעורר את השאלה האם היה כדאי לטפל בהם בתרופה החדשה או לותר עליה ולהשאיר אותם במצב של עציץ במחלקה.
ראיתי את הסרט מזמן, לפני שהתחלתי לעבוד במחלקה סגורה, אבל היום אני יודעת שהתיאור של הסכיזופרניה בסרט, ובעיקר ההחלמה ממנה, היו רחוקים מאוד מהמציאות. ועדיין, הסרט מעלה שאלה חשובה.

[Oren the Snark]

שלום אורח. אפשר להציע לך קפה? תה?

יעל, לא ראית את הסרט קן הקוקיה??? את צריכה להוסיף את זה לרשימת הפאדיחות. זה הסרט בו ניקולסון ממציא את תפקידו כמטורף. גדול!

הייתה גם הצגה בהבימה. רמי הויברגר היה ניקולסון. הוא היה מצויין אבל לא כל כך אהבתי את ההצגה למרות השתפכויות המבקרים.

התעוררות... וואי, ראיתי את זה לפני איזה מיליון שנה.

[Oren]

[נור]

מדובר בסרט בסכיזופרניה קטטונית. יש סוגים של סכיזופרניה, ולכן פסיכיאטרים נוהגים לומר סכיזופרניות ברבים. הסכיזופרניה הקטטונית נחשבת נדירה יחסית וקשה לטיפול, יותר מהסוגים האחרים.
לא ידעתי שהתסריט מבוסס על סאקס. אני מכירה את סאקס (האיש שחשב שאשתו היא כובע, למשל). סאקס מואשם בכך שהוא ממציא/מגזים כשהוא כותב, כי אין הגיון נוירולוגי בסיפורים שלו. יותר נכון, יש היגיון, עד מידה מסוימת.

[Oren]

כמישהי שמבינה בתחום יותר מרובנו, מומלץ שתסבירי את המושגים בהם את משתמשת. "סכזופרנים" מקושרים אצלנו לאנשים ערים
כפי שציינת המקרה בסרט הוא נדיר, כפי שאני ציינתי הוא מבוסס על מקרה אמתי, אז איפה חשת את "המרחק" מהמציאות?
אבל האמת היא, שכמעט בכל סרט יש הצגה לא מציאותית של דברים כאלה. מעניין אם את מכירה סרטים בהם יש הצגה נאמנה למציאות של הפרעות נפשיות/טיפול פסיכולוגי.

[פנגו חתול קטן]

תודה אורן.

אני כתבתי ביקורת בעצמי [כל הכבוד לי !!] למרות שזה בדיוק כמו הסגנון של יעל ,אבל אולי עם הזמן היה לי סגנון מיוחד לי.... זה מה שבנתיים.

אבל אני לא יודע איך לעשות קישור לדף.[כתבתי את זה ב WORDS]

[נור]

זהירות הודעה ארוכה ולא בהכרח מעניינת
אורן, זה כמובן לא קשור לדיון על קולנוע, אבל שאלת, והרי בסופו של דבר קולנוע לא מנותק מדברים אחרים (אני מרגישה שהתחלתי באמת להנות מקולנוע, רק בזמן שלמדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה). אז הנה תשובות לשאלות שלך, בהרחבה כי אי אפשר לקצר:

יש חמישה סוגים של סכיזופרניה - פראנואידית (הכי שכיחה), לא מאורגנת (אחריה מבחינת שכיחות), קטטונית, רזידואלית ולא מאובחנת (נדירות יחסית לאחרות). אם אתה נתקל בשמות נוספים (למשל סכיזופרניה הבוידפרנית) אז או שאתה קורא ספר ישן (הספרות בתחום משתנה כל הזמן כי המחלה לא ברורה לנו כיום), או שהרופא שכתב את הספר לא אוהב את ההמשגות החדשות. יש הרבה רופאים כאלו, ולמעשה ההסכמה היחידה לגבי סכיזופרניה היא שאנחנו טועים כאשר אנחנו מזהים רק מחלה אחת, גם אם מחולקת לתתי קבוצות, כי כנראה שמדובר בלפחות שתי מחלות שונות, רק שהידע שלנו כרגע לא שלם.

לגבי "עירות" - סיכוזפרנים פראנואידים, הקבוצה המוכרת יחסית, באמת יותר "ערים", אבל זה לא מדויק לגבי האחרים: רובם די עציצים. ועוד דבר לגבי עירות - סכיזופרניה היא מחלה ש"אוכלת" את האישיות בהדרגה. בשונה מלמשל, ממאניה דיפרסיה (הפרעה בי פולרית בשם המקצועי) שבה החולה חוזר לתפקוד הרגיל שלו אחרי ההתקפים, התקף סכיזופרני משאיר את החולה לקוי, כך שאחרי הרבה התקפים, שכל אחד פוגם בתפקוד - שוב יש לך עציץ.

לגבי קטטוניה - לא בהכרח קטטוניה היא חוסר תנועה. יש גם קטטוניה נרגשת (תרגום לא מוצלח) שבו החולה דווקא לא יכול להפסיק לזוז.

ומה היה מנותק מהמציאות בסרט?
קודם כל העובדה שבמחלקה כל החולים סובלים מאותה מחלה, ולכן לכולם מתאים אותו הטיפול. מחלקה פסיכיאטרית היא מקום מגוון מבחינת סוגי מחלות, מה גם ששני חולים עם אותה מחלה, לא מגיבים בצורה זהה לתרופה. חוץ מזה סכיזופרניה קטטונית היא נדירה יחסית, וקשה לחשוב על מחלקה שיש בה כל כך הרבה מהם. אני ראיתי רק חולה קטטוני אחד, וגם לגביו היו ספקות באבחנה, וזה בשנתיים של עבודה בכמה בתי חולים.

אבל החלק הכי לא אמין, וגם מרגיז, הוא בניסיון לגרום לצופה להאמין שיש תרופה שיכולה ממש לרפא: להפוך את החולים האלו לאנשים שיכולים לתקשר עם אנשים, לטייל להנות - לחיות. זה לא קיים, מסכיזופרניה לא מחלימים. הכי הרבה, וזה נדיר, זה להגיע עם סכיזופרן למצב בו הוא אומר - אני עדיין שומע קולות, אבל אני יודע שזה בראש שלי. זה הישג טיפולי מרשים ונדיר, לצערי.

על סרטים שהציגו טיפול אמין - בפעם אחרת, התעייפתי. אני אשמח לקבל המלצות ממשתתפים אחרים.

אני מקווה שעניתי על הכל (ובהחלט בהרחבה בלתי נדרשת, ציפית לתשובה כל כך ארוכה?)

[Oren the Snark]

עכשיו אני ליד המחשב שלי ויש לי עברית אז אני אתרגם (ואמחק את ההודעה האנגלית).
וואו, תודה. ידעתי שסכיזופרניה זה שם כולל ליותר מהבעיה האחת שאנשים בדרך כלל טועים וחושבים שזו סכיזופרניה. נתת לנו שיעור אמיתי.

ואגב, PPL זה קיצור של פיפל (=אנשים).

[נור]

אורן, לגבי סרטי טיפול טובים - יש את "מלאך אצל שולחני" ואת "חיי משפחה" (של לואץ' שאתה כבר יודע שאני אוהבת). שני סרטים נהדרים שמתארים דווקא טיפול לקוי. ב"מלאך" מסופר על חולה שמאובחנת בטעות כחולה, ומאושפזת בעל כורחה. נדמה לי שהסיפור אמיתי. ב "חיי משפחה" מתוארת נערה מרדנית שהוריה ממציאים שהיא חולה כדי שתתאשפז והם יפטרו ממנה. זה אגב קורה גם בישראל, יצא לי להתקל בזה. בסרט, הצוות הרפואי שוגה ומאבחן מחלה.
יש כמובן גם את "וייל הנטינג", שלמרות שהוא לא באמת מתאר טיפול, הוא חינני.
ויש את הסופרנוס, שמתאר טיפול בצורה מדהימה, אבל זה הרי לא קולנוע.
מהם סירטי הטיפול האהובים עליך?
אורן הסנרק, אני בספק אם הבנתי למה התכוונת!! ppl? אולי תנסה שוב?

[William Wallace]

בויל האנטינג אכן יש סיפור של פסיכיאטר\מטופל מאוד טוב. יש הרבה סרטים עם מטפלים ופסיכיאטרים אבל הדוקטור ששם את כולם בכיס הקטן הוא-
Hannibal Lecter .
אם היו מביאים ל-וויל האנטינג פגישה איתו במקום הדמות של רובין וויליאמס הוא כבר היה נפתח אליו מתחילת הסרט... (ואולי עוד דברים בגוף שלו היו נפתחים... )...

[נור]

על לא דבר אורן הסנרק. אני מקווה שאתה מתכוון ברצינות, כי אני הרגשתי שנדנדתי לכם.
מזה, אגב, סנרק?שגיאת כתיב לshark

[Oren]

[נור]

לגבי ארה"ב - אתה צודק, יתכן ששם אפשר להרכיב מחלקה של חולים קטטוניים, למרות שהשכיחויות שדיברתי עליהן לקוחות מספר אמריקאי.
אבל!!! אני ממשיכה לחשוב שהסרט מתאר הבראה מעבר לסביר במציאות. ועדיין, לא סבירה תרופה שעובדת על כולם באותו אופן. ההבדלים האינדיווידואליים בין חולים בהקשר הזה עצומים. אם זה לא היה כך, העבודה של הפסיכיאטריים היתה קלה מאוד.
הדיון שלנו עושה לי חשק לראות את הסרט שוב

ההערה שלך עזרה לי לשים לב לכך שהתייחסתי רק לסרטים על פסיכותארפיה ולא על טיפול תרופתי. עזרת לי לראות מה מעניין לי באמת

את "לא הבטחתי לך גן של שושנים" קראתי לפני כמה שנים טובות (את הסרט אי אפשר להשיג). הספר מפורסם מאוד כי כתבה אותו פסיכואנליטיקאית מפורסמת ומוערכת, פרידה פרום רייכמן, שאגב, היתה אשתו של אריך פרום (אמנות האהבה, למשל). אני זוכרת שהתיאור של הטיפול נפלא, ותיאור המחלה (סכיזופרניה פאראנואידית, אם אני זוכרת נכון) בספר אמין, ונותן למתמחים (כמוני) הסתכלות חשובה על מחלות נפש, שאי אפשר לקבל מספרי לימוד.

את "נערה בהפרעה" לא ראיתי, אבל תודה על ההמלצה, הכנסתי אותו לרשימת הבקרובים שלי

[יעל]

אני רוצה לציין שבסרט "דוני דארקו" (הביקורת שלי בקרוב, בערך) מוצג טיפול פסיכולוגי בצורה שהיא מאד... "נורמלית". מה הכוונה? המטפלת שם לא נראית מבריקה במיוחד, אבל היא לא "פסיכית" או "בלתי סבירה" (כמו דמות הפסיכולוג ב"אושר" למשל) והיא כן אכפתית, ובמידה מסויימת אולי אפילו מצליחה לספק עזרה מסויימת. הממ... זה לא נשמע כזה טוב, אבל כאשר בקולנוע "פסיכותרפיה" לא מוצגת באופן שלילי, אני כבר חושבת שזה הרבה.
סרטים נוספים בהם יש יחסי מטפל מטופל יהיו "בואו נדבר על זה" ההומוריסטי, הסרט הקצר "דומינו" (מטפלת מפחידה למדי, שגובה "שנות חיים" תמורת הטיפול, אם כי היא דווקא עוזרת לבחורה להגיע לתובנות). וגם סרטי וודי אלן, בהם כמעט תמיד הוא הולך לטיפול שנראה מאד מאד לא אפקטיבי... אני סקרנית אם אתם נזכרים בעוד.

הרשו לי להמליץ על "אמנות האהבה" של פרום אותו קראתי, שוב, לא מזמן ומאד נהניתי. אמנם הספר קצת מיושן, ושנות החמישים על ערכיהן ובעיותיהן משתקפות דרכו, אבל הוא בהחלט פותח את המחשבה...
באהבה יעל

[נור]

[Oren]

[William Wallace]

נערה בהפרעה הוא סרט חמוד. והוא גם המקרה הראשון שלי שבו ראיתי את הסרט ורק אחרי זה קראתי את הספר... והיו כמה דברים שונים בספר (למשל השיער של ליסה היה שם שחור ולא בלונד כמו בסרט...)

[Oren the Snark]

נור, התכוונתי ברצינות. זה היה מעניין. אם תעיקי נעבור להודעה הבאה ולא קרה כלום. בינתיים תודה.
מה זה סנרק:
http://www.literature.org/authors/carroll-lewis/the-hunting-of-the-snark

[נור]

אורן, באיזו מסגרת למדת מבוא לפסיכולוגיה?

[Oren]

במסגרת שנה ראשונה לתואר ראשון בפסיכולוגיה... אבל כמו שאפשר לנחש, לא ממש התלהבתי מהמסגרת הלימודית הזו ופרשתי ממנה בסוף השנה ההיא. למרות חוסר ההתלהבות שלי מהמסגרת, אני מאוד שמח שבשנה ההיא למדתי את "יסודות ביולוגיים של התנהגות", קורס מאלף, וגם די שמח שיש לי היום את הילגרד על המדף (למרות שהוא כבר בטח ממש לא מעודכן... הגירסה שלי היא מ-97 אם אני זוכר נכון).
[דרך אגב, יעל השלימה תואר ראשון (גם) בפסיכולוגיה ואולי היא תחליט מתישהו להמשיך לתואר שני]