ימים קפואים
נכתב ע"י יעל בתאריך 9/9/06

ימים קפואים הוא סרט של שחקנית אחת, ועוד כמה דמויות משנה שמופיעות והולכות. הלכתי לסרט לבדי, להצגה יומית, וחיכה לי אולם ריק, פרט לשני שחקני משנה שישבו הרחק מאחורי. הסרט מתאר בחורה בודדה שחיה בתוך מציאות הזויה, לילית, שנעה בין קושי לרכות, בין כמיהה לכאב. את הבחורה מגלמת השחקנית ענת קלאוזנר, שהיתה בעיני מרשימה.

אין לדמות הראשית שם, רק כינוי - מיאו. מיאו מסתובבת בלילות ברחבי תל אביב, בין אנשים ומועדונים, ולפרנסתה מחלקת טריפים בטיפות ישירות ללשון של לקוחותיה. היא ישנה בדירות ריקות, שמחכות להשכרה. והיא בודדה. הבדידות הגדולה ביותר היא לחיות בתוך עצמנו, בלי שאנו יכולים לגעת באדם אחר, בלי שאדם אחר יכול לגעת בנו. לפעמים מרב בדידות, אדם יכול להתחיל לקיים יחסים פנימיים עם דמויות שונות. האינטרנט הוא כלי מצוין בשביל זה כי הדמויות שפוגשים (או יוצרים) הן על הגבול בין המציאותי למפונטז. מיאו ו-008 נפגשים בצ'אט ומחליטים להיפגש. שתי דמויות. שני אנשים?

תחילת הסרט מלווה בתחושה חידתית, וכצופה הייתי מתוחה להבין מה מתרחש. גם מיאו, נמצאת במצב הזה. דברים מבלבלים אותה כל הזמן. גברים מבלבלים אותה. היא קובעת עם 008 אך במשך סצינה ארוכה לא אנו הצופים ולא היא יודעים אם היא באמת פוגשת אותו. מי הוא? מי היא? שאלת הזהות חוזרת על עצמה לכל אורך הסרט, והופכת למציקה ומטרידה יותר ככל שהוא מתקדם. הסרט בדרכו הצליח להגיע אלי. מצאתי את עצמי מחפשת את עצמי בתוך מיאו. בתוך אלכס (הלא הוא 008 אותו מיאו פוגשת). מי אני? האם אני דומה לה? האם הלכתי לסרט לבדי פשוט כי התחשק לי לראות סרט, ואני נהנית לצפות בסרטים לבדי? או שאולי לא היה אף אדם שהתחשק לי ללכת איתו? או שאולי יש מישהו שמתחשק לי ללכת איתו, אבל בכל זאת בחרתי שלא לשאול?

כשאדם חי בתוך עצמו מתעוררים בו הרבה סימני שאלה. הוא מנהל דיאלוג של סימני שאלה עם עצמו. אדם זקוק לסביבה החיצונית כדי למצוא נקודות, פסיקים, סימני קריאה, ומשפטים חדשים לגמרי עליהם לא חשב. הסרט מעורר המון סימני שאלה משום שהוא סרט שמתרחש בתוך אדם אחד. כמונו גם מיאו עצמה אינה מצליחה למצוא תשובות, אינה מצליחה למצוא ולו זוג עיניים אחד דרכן היא תוכל לראות את עצמה. מי היא? אולי זוהי הבדידות האמיתית? לגלות שגם כאשר מביטים בך, לא יכולים לראותך?

סרטו של דני לרנר (במאי ותסריטאי) הינו בשחור לבן (למרות שצולם בצבע), מינימליסטי (עלותו כ-25,000 דולר בלבד) והוא מספר סיפור מבלבל. בתחילת הסרט התעניינתי במה שקורה. היה בסרט משהו מהפנט. מתישהו התחלתי להבין את הכיוון העלילתי אליו חותר הסרט, ויכולתי לצפות את ההתרחשות ממש בסיומו, זאת למרות שלא הבנתי מה היא בדיוק אומרת. מוזר שדווקא ככל שהסרט התקדם אל ה"קליימקס" מצאתי את עצמי קצת משועממת. אולי זה קרה בגלל שהבנתי שאני לא באמת הולכת להכיר את מיאו יותר טוב, ושהעיקר הולך להיות ה"טוויסט" של הסרט. רציתי להבין למה היא רק צריכה מישהו "שיקשיב לכל הדיבורים שלה ויגיד לה לילה טוב" (היא מגדירה את עצמה כ"בחורה קלה") ובכל זאת היא כל כך נוקשה, כל כך לא מאמינה או נגישה.

לא אחשוף כאן פרטים בנוגע לסוף כדי לא להרוס את חווית הצפייה עבור מי שירצה לראות את הסרט, אבל אומר רק שלא הרגשתי שהבנתי מה בדיוק קרה לדמויות לכל אורכו. יכול להיות שאם הייתי צופה בסרט שוב, זה היה מתבהר. אולי אם הייתי הולכת לסרט עם עוד מישהו, השיחה לאחר מכן היתה עוזרת להפוך את הסימני השאלה שלי למשפטים עם פסיקים, והייתי מקשיבה למשפטים אחרים ועונה על סימני שאלה של מישהו אחר...

לחיות במונולוג מביא אותנו לטירוף. ובכל זאת, אני אוהבת לצפות בסרטים לבד לפעמים. יש בזה שקט שאני נהנית ממנו. אך אולי דווקא בגלל השקט אפשר לשמוע יותר חזק את כל השאלות והמחשבות וזה מה שיכול להפוך את ההמצאות לבד לחוויה לא קלה?