לארס והבחורה האמיתית
נכתב ע"י יעל בתאריך 26/1/08

"לארס והבחורה האמיתית" מתרחש בעיירה בצפון ארצות הברית. בתחילת הסרט אנו מכירים את לארס, בחור צעיר שנראה כמו תינוק מגודל, עם שיער בהיר ושפם בהיר, והתנהגות שאומרת: עזבו אותי בשקט. לארס חי צמוד לאחיו (גאס) וגיסתו (קארין), אך הוא נמנע מלהיפגש עימם ומסרב לכל הצעה להצטרף אליהם לארוחה או מפגש. גם בעבודה הוא ממעט בתקשורת ובמיוחד ניכר שהוא דוחה מעליו את מרגו, בחורה צעירה שמשום מה מנסה לחזר אחריו. אני חושבת שהשאלה הראשונית שעולה אצלנו הצופים היא: למה הוא ככה? למה הוא מסתגר, ומתחמק מכל ניסיון להתקרב אליו?

התפנית בסרט חלה כאשר לארס נוקט יוזמה ומזמין אשה. מאתר אינטרנט. טוב, לא ממש אשה, יותר בובה. בובת מין אפילו, שמגיעה אליו במשלוח מיוחד. אבל לארס אינו עסוק במין, הוא מחפש מערכת יחסים יציבה, בטוחה, בה יחוש נאהב. כך אנו מתוודעים אל ביאנקה. גאס וקארין אשר נדרשים "לארח" את הזוג לארוחת ערב, מנסים להתמודד עם ההלם, ומציעים לקחת את ביאנקה, ש"הגיעה כל כך מרחוק", לרופאה ביום המחרת. לארס מסכים וכך בעצם מצליחים להביא אותו אל דגמר, רופאה, שהיא גם פסיכולוגית. דגמר מודיעה לאחיו של לארס ולאשתו שלארס כנראה זקוק לביאנקה, ושהדרך הטובה ביותר תהיה לקבל אותה בזרועות פתוחות ולהתייחס אליה כאילו היתה בת זוגו האמיתית של לארס. לארס, כך הוסכם, יביא את ביאנקה לטיפול שבועי אצל הרופאה, וכך יתאפשר לו עצמו לבוא "לטיפול".

עניין אותי האופן בו הסרט התייחס אל העולם הפנימי של לארס ולסיפור חייו. הסרט מספר שאימו של לארס נפטרה בלידתו, ומתוארים היחסים בתוך המשפחה לאחר מכן. יש לציין שלא מסופר הרבה, אך המעט מספיק כדי לבנות תמונה, כדי להבין מה הדברים להם לארס זקוק, ומדוע ביאנקה "הגיעה" דווקא עכשיו, כאשר קארין, גיסתו, בהריון.

הסרט אמנם לא מפרש את הדברים עד הסוף, אבל בעיני ההריון של קארין מהווה איום במספר רמות שונות: הראשונה (זאת שהסרט מתייחס אליה) הינה סכנה נוספת למוות בלידה של "אמא". לארס בחרדה, הוא מזדהה עם התינוק שצומח בתוך הרחם של קארין, ולא רוצה להינטש שוב. אני חושבת על אדם שאימו מתה בלידתו כמי שכל חייו סובל גם מחוויה של נטישה וגם מהידיעה שהוא, כיצור חי שביקש חיים, קשור למותה, "אשם" במותה. איום ברמה אחרת קשור לזה שקארין מאד מחבבת את לארס, מרבה להתייחס אליו ולדאוג לו, ויתכן שהוא חושש לאבד את מקומו אצלה, כמעין "ילד". מקומו של לארס כמי שלא שייך "למשפחה", נהיה מוחשי עוד יותר, כאשר הזוגיות של גאס וקארין הופכת מודגשת יותר (בשל ההריון), וכאשר בתוך קארין עצמה, צומח תינוק, ומשאיר את לארס בתור "התינוק שבחוץ".

בזמן הכתיבה חשבתי פתאום על גאס, אחיו של לארס, שבתור ילד צעיר, היה צריך לאבד את אימו, ולקבל במקומה "אח". כמה כעס ועוינות ודאי חש כלפי אותו יצור קטן, ש"הרס" את המשפחה, ושכעת יש לטפל בו, ולדאוג לו!

הפסיכולוגית בסרט בעצם מציעה ללארס לבוא לטיפול, בעוד לארס אינו ממש מודע לכך שהוא המטופל... הוא חושב שהוא מביא את ביאנקה כדי לטפל בבעיות לחץ הדם שלה. אבל, האם הוא באמת לגמרי לא מודע? אם יש בלארס חלק שיודע שביאנקה אינה אשה אמיתית, אז אותו חלק גם מבין שהוא מגיע למפגשים דווקא בשל האפשרות לגעת בעצמו ובמה שכואב לו. חשבתי שזה יפה שהפסיכולוגית מוכנה לטפל בו כאילו היה "ילד", ומוכנות זאת באה לידי ביטוי בכך שהיא מתייחסת אל ביאנקה באותו אופן שאמא מתייחסת לבובה האהובה על בנה או בתה, מבלי לאמת את הפעוט עם העובדה שמדובר ב"חיית בד" ולא בדמות בעלת ממשות.. וויניקוט (פסיכואנליטקאי בריטי מן המאה שעברה) קרא לחפץ/צעצוע הזה, "אובייקט מעבר". החשיבות הרבה של אותו חפץ (שיכול להיות שמיכה, בובה, או כל חפץ אחר שהילד קשור אליו) הינה דווקא בכך שהוא נמצא עבור הילד על הגבול בין המציאות לפנטזיה. השאלה האם מדובר ביצור חי ואמיתי, או בבובה, אינה אמורה לעלות מצד האם או האב, אלא להישאר בתחום החלטה של הילד, שבה בעת יודע ולא יודע שמדובר בבובה. אובייקט המעבר יכול לספק נחמה על הפרידה הבלתי נמנעת מהאם, שמתרחשת ככל שהילד גדל. במקרה של לארס, שאיבד את היכולת "לשחק" עם נושאים של פרידה, מציאות, ופנטזיה (בשל האובדן הממשי שעומד בשורש חייו), יתכן שהוא חש צורך נפשי עמוק ב"אובייקט מעבר", אבל הצורך הוא כל כך עמוק, עד שכל הקהילה נדרשת להשתתף בדלוזיה שלו...

כמו שאתם ודאי יכולים לראות, מחשבות על יחסים בין אנשים, על החלקים המודעים והלא מודעים ביחסים ביניהם, מרתקות ומפעילות אותי מאד, אך הבעיה היא שהסרט לא הולך לשם עד הסוף. נדמה לי שמרוב "לארס" לא נשאר מקום לאף אחד אחר בסרט להתפתח, להשתנות, להראות. לארס חי כל חייו בחשך עמוק בזוג עיניים שיראו אותו, יאהבו ויעריצו אותו, וזה מובן על רקע העובדה שמעולם לא היתה לו אם. הבעיה היא שהסרט "משתף" פעולה עם הפנטזיה, ועוסק כמעט אך ורק בלארס, דבר שלא מותיר מקום לתהליכים שיכולים לעבור על דמויות נוספות, כולל עלינו - הצופים. אמנם, כולם בקהילה הקטנה משתתפים בדלוזיה של לארס: הם מתייחסים אל ביאנקה כאילו היתה אשה אמיתית, עם רצונות משאלות, וצרכים. יש לביאנקה לו"ז של פעילויות,דואגים לרווחתה, ולטיפוח מראה החיצוני, ובמסיבה מציעים לה משקה ומאכל. זה היה נחמד -אבל לא מאד אמין. תהיתי היכן התוקפנות והרוע של אנשים, הציניות, הרצון ללעוג ולנפץ את הפנטזיה... הקהילה קבלה את הזוגיות של לארס עם בובת מין מהר מדי, ואולי לכן אני לא ראיתי הרבה "שינוי" או "התפתחות".

הלכתי לסרט עם ידידי מידן, בערב קר במיוחד, והאולם (הגדול!) שבקולנוע חורב היה ריק לחלוטין - הקרנה פרטית רק לשנינו. בדרך חזרה אל המכונית שוחחנו על הסרט. מידן טען שהדמות של לארס יותר מעצבנת מאשר מעוררת אמפתיה, וכשהוא אמר זאת, פתאום הבנתי עד כמה זה נכון ומשקף גם את התחושות שלי. זה גרם לי לחשוב, שלמרות שהסרט עוסק ברמה הגלויה בנושאים של אינטימיות והתקרבות בין אנשים, הוא לא ממש מצליח לעשות זאת באופן נוגע ואותנטי. מידן לא אהב את הסרט במיוחד. לדבריו הרעיון מקורי, אך המימוש מאכזב ומשעמם. אני לעומתו חשבתי שיש בסרט קסם, שהוא עשוי היטב, ויש בו גם הומור, אך הפריע לי שהסרט נטה לכיוון של קיטש וחביבות יתרה.