הסיפור שלא נגמר
נכתב ע"י יעל בתאריך 1/5/08

כשהייתי בת עשר בערך "הסיפור שלא נגמר" יצא לאקרנים. אני חושבת שראיתי אותו שלוש פעמים, בתקופה קצרה מאד, ומכך תוכלו להבין שהסרט מאד הלהיב אותי. אני זוכרת את עצמי אחרי אחת הפעמים נוסעת במושב האחורי של המכונית (נו טוב, ילדה) מתבוננת בשמים, ושרה את שיר הנושא ב"אנגלית שבורה" של ילדה שלא ממש עד הסוף מבינה (אבל קצת). האמת היא, שאני יכולה ממש לזכור את ההתרגשות גואה בי, ואפילו את הרחוב שבו נסענו בחיפה בעודי צופה אל השמים הכחולים שחורים (זה היה בפינסקי, שמחובר לשדרות הצבי - שדרות שאבי אומר עליהן שהן הרחוב היפה ביותר בחיפה). אין ספק, שהסרט עורר בי התרגשות והתלהבות, ברמות שכיום קשה יהיה לסרט, או לכל דבר בעצם, לעורר בי.

אני לא חושבת שמאז ראיתי את הסרט שוב. לעומת זאת, את הספר "הסיפור שלא נגמר" שנכתב על ידי מיכאל אנדה, קראתי לפני מספר שנים, בזמן שגרתי בשוויצריה. קבלתי המלצות חמות על הספר מרד פיש, ונדמה לי שהוא אף השאיל לי את הספר. התאכזבתי, ציפיתי לפגוש את אטריו, את הקיסרית הילדה במגדל השן, את בסטיאן... אבל אולי בעיקר את עצמי, בתור ילדה. ואת עצמי לא הצלחתי לפגוש: הספר לא ריגש או הלהיב אותי כמו הסרט אז. בנוסף, נקודת הסיום של הסרט, נמצאת לא כל כך עמוק בתוך הספר, והיה לי מוזר לגלות שהסרט אינו "הכל". אולי לא נהניתי כי הייתי עסוקה בהשוואות (מתכון בטוח לחוסר הנאה מכל דבר בחיים), ובפעם הבאה אוכל לחוות את הספר בצורה יותר פתוחה. אולי. מכל מקום, השאלה שנותרה אצלי כשאלה פתוחה היתה: איך יהיה לי לצפות שוב בסרט "הסיפור שלא נגמר".

חמש שנים חלפו (ממש כך. הצילו. תנו לי להיות בשנות העשרים שלי שוב!) ולקחתי את הסרט מן האוזן השלישית כדי לצפות בו פעם נוספת. הפעם הבאתי גיבוי של ילדים: רימון, יניב, ואיתמר, אחיינים לבית משפחת הולדר. צפינו בסרט על מסך ביתי אבל גדול, כשאנחנו רובצים (חוץ מאיתמר) מכורבלים בשמיכות. יניב, יש לציין ראה את הסרט כבר שבע פעמים לפני כן (בבית הספר תמיד מקרינים להם את הסרט בשעות חופשיות) אבל הוא הצטרף בכל זאת.

הסרט "הסיפור שלא נגמר" מספר על בסטיאן, ילד שאימו נפטרה, ויש לו די הרבה בעיות בבית הספר ומול ילדים אשר מציקים לו. אביו מעודד אותו בתקיפות, להפסיק "לחלום", להתמודד עם הבעיות שלו, ובסטיאן מבטיח לנסות... אולם באותו בוקר בדיוק, בסטיאן נמלט מכמה בריונים, אל תוך חנות ספרים, בה הוא מוצא (או נמצא על ידי) ספר מיוחד במינו, שלפי דברי המוכר הקריאה בו הינה חוויה אחרת. בסטיאן גונב את הספר, ומבלה את היום, כשהוא מסתתר בעליית גג של בית הספר, בקריאה.

על מה קורא בסטיאן? הספר "הסיפור שלא נגמר" (שבתוך הסרט) מספר על ממלכת פנטזיה, ממלכה אשר נמצאת בסכנת כלייה: ה"לא כלום" (nothingness) משתלט על חלקים מתוכה, והם פשוט נעלמים, הופכים ל"לא כלום". כל יצורי הממלכה, נחפזים ומבוהלים, מתכנסים אצל הקיסרית כדי לטכס עיצה, אך מסתבר שהקיסרית חולה מאד... המשימה להציל את פנטזיה מוטלת על לוחם צעיר - אטריו (מעין דמות "אינדיאנית") - למעשה ילד, ממש בגילו של בסטיאן. בסטיאן עוקב אחרי מסעותיו: בביצת הייאוש (שם מתרחשת סצינה מפורסמת, שבתור ילדה קרעה את ליבי), במפגש עם דרקון המזל שמציל אותו, דרך שער הספינקס, ושער המראה, אל "האוראקל" ועוד ועוד ועוד. בהמשך הסרט אנו הצופים, מגלים יחד עם בסטיאן המופתע (עד מתקשה להאמין), שמתקיים קשר בין העולם של המציאות בו הוא חי, לבין עולם ממלכת פנטזיה. אטריו מסוגל לשמוע את בסטיאן, ובסטיאן חווה את הדברים ממש כאילו היו קורים לו עצמו. מדוע קיים קשר זה? ולמה יוביל?

רק מלכתוב את התיאור של הדמויות וההתרחשויות המופלאות שבסרט אני מתחילה קצת   . מדובר בסרט (ספר) פנטזיה מופלא בהמצאותיו היצירתיות, ובדמויות שובות הלב. הסרט נע על הקשת שבין היותו מרגש ובחלקים רבים עצוב, לבין היותו הומוריסטי, ומצחיק.

יניב סיפר לי היום, שהוא לא כל כך אהב את הסרט. שבסטיאן, הילד, לא ממש עורר אצלו הזדהות, אלא נראה לו קצת פתטי, אבל שבכל זאת יש גם דברים יפים בסרט. רימון (שראתה לפני כן את הסרט רק עד האמצע) די נהנתה, למרות שגם היא, כמו ילדה "בת זמננו", קצת לגלגה על הקטעים בהם אטריו מעופף על דרקון המזל, כאשר הרקע נראה לחלוטין מודבק מאחוריו (לפני עשרים שנה מי היה חושב להתלונן על כזה דבר? זה בטח היה שיא הטכנולוגיה או משהו כזה...)

ואני, האם מצאתי את ילדותי האבודה? אני חוששת שלא, אבל בכל זאת, הצפייה היתה נעימה (במיוחד בשל החברה) ולא "מחקה" את זיכרון ההתלהבות העזה של פעם. למרות שכיום הסרט נראה מיושן מבחינה ויזואלית, אני חושבת שהוא עדיין די קסום, עם זאת שמתי לב לכמה דברים. הראשון הוא שהסרט די קצר! המון התרחשויות ומעברים נדחסים אל תוך שעה וחצי. מה שבעבר, בתור ילדה, נראה לי כמו זמן ארוך, נניח הזמן שאטריו מבלה אצל מדען האוראקל והמכשפה, בעצם לוקח מספר דקות, והמעבר בין הקטע שם לבא אחריו, נראה מעט קטוע. באופן כללי, אין זמן לדברים להתפתח בסרט, הוא פשוט "רץ" מנקודה לנקודה. כמו כן, הפריעו לי שאלות, שאולי לא שאלתי בתור ילדה, כמו: מי זה אטריו? למה דווקא הוא נבחר להיות הלוחם? או מאיפה הגיע "הזאב" הרע? האם הוא אינו חלק ממלכת "פנטזיה" ולכן רוצה להצילה?

הפעם שמתי לב הרבה יותר לסמליות המרובה שבסרט ("ילדים כיום לא קוראים יותר ספרים...", "ממלכת פנטזיה נוצרת על ידי החלומות והדמיונות של בני האדם"). בתור ילדה אני חושבת שלקחתי את הדברים יותר "כפשוטם" ולא כסמל (זה אגב הופך סיפורים רבים ליותר חיים ומהנים, כשהם אינם מצטמצמים לסימבוליות כזאת או אחרת). כמו כן, חשבתי על בסטיאן שאיבד את אימו, ורק המסע בממלכת פנטזיה, אפשר לו למצוא בחזרה את האפשרות "לדבר" איתה, לקרוא לה בשמה... להתחבר אליה) חשבתי בהקשר זה על התחלת הסרט, בה בסטיאן אומר לאביו: "הלילה שוב חלמתי על אמא", ואביו, במקום להתעניין בחלום, אומר לו שהוא צריך "להתמודד" עם המציאות. לפעמים המציאות הינה אכזרית מאד, לפעמים דרוש קצת עולם פנטזיה, כדי להיות מסוגל לחיות "במציאות".

אם הייתי ילדה הייתי מעניקה לסרט 4.5 או 5 כוכבים. היום, כבוגרת, אני מעניקה לו 3.5 כוכבים, כאשר ההפחתה נובעת מכך שהסרט קטוע מדי, שהעיצוב בו נראה מיושן למדי, וכן בשל הגילוי (המביך משהו), ששיר הנושא של הסרט (אותו מאד אהבתי פעם) הוא פשוט שיר פופ אייטיז (חביב, אבל נורא "אייטיז"). ככה זה, אוטוטו 2010. למישהו זה נשמע קצת בדיוני, או שרק לי?

רוצים לקרוא מה איתמר חשב? לחצו כאן (יש ספוילר).