עוברים להודו
נכתב ע"י יעל בתאריך 5/12/07

ביום חמישי בערב, ידידי מֵידָן ואני הלכנו לסרט. מזג האוויר היה חורפי, והנוכחות האנושית ברחובות, כמו גם באולם קולנוע הקטן והאינטימי שבמרכז פנורמה, היתה דלילה. התיישבנו ופצחנו בשיחה על נושאים ברומו של עולם (השד יודע מה הם!) ואז בבת אחת, בלי כל הכנה, בלי פרסומות, טריילרים או טיזרים, ואפילו בלי השקופית המוכרת של הצנזורה - הסרט התחיל.

כותרות הפתיחה בקושי הסתיימו, וטוד (בחור חביב, כמעט נאה מראה) כבר פוטר מעבודתו כמנהל מחלקת המכירות הטלפוניות של אתר אינטרנט, המוכר מוצרים אמריקאיים לאמריקאיים (בקיצור: קיטש פטריוטי לא שימושי). למעשה, המחלקה של טוד נסגרת ומחלקה חדשה, שאמורה לעשות את אותו הדבר בדיוק, נפתחת בהודו. קוראים לזה Outsourcing, ולמי שתהה כיצד אומרים זאת בעברית, הסרט מספק את התשובה: "מיקור חוץ" (בררר. לא אהבתי). מסתבר שמיקור חוץ זה עניין די מקובל בארה"ב: חברות מעבירות את פעולתן של מחלקות שלמות לארצות "עולם שלישי", משלמות פחות לכל עובד, וכך חוסכות בעלויות.

וכך, טוד, בהיר השיער והעיניים, נשלח להודו על מנת להדריך את מחליפו ההודי, ומעל לכל לדאוג (בכל דרך אפשרית!) שזמן השיחה הממוצע עם הלקוח ירד ל- 6 דקות.
"הודו? אני לא נוסע להודו!" (טוד נסער)
"אם לא תסע לא תוכל לממש את האופציות שיש לך" (בוס מרושע ופרקטי)
"אבל אני לא רוצה לנסוע להודו. אתה מאנייק אמיתי" (טוד כועס בחביבות)
"אבל ביטוח הבריאות הנחמד שהצלחת להשיג...לא חבל?" (הבוס אכזרי עם חיוך)
"...טוב אני נוסע להודו" (הוא עדיין לא יודע אבל בהודו יקראו לו Toad).
עוד אלה מדברים, ובמעבר חד, אנו צופים בטוד (AKA: הקרפד), מעונב פחות וסמוק יותר, צועד בשדה התעופה בבומביי. מיקור החוץ התחיל.

הסרט הוא קומדיה נוגעת ללב. יש בדיחות וסיטואציות מבדחות, ויש רגעים שמעוררים את הרגש ומעלים חיוך חם. אך מעל לכל הסרט מהווה "מבוא להודו לנוסע המערבי שלא יודע דבר על הודו".
הודו? חם שם כמו בגיהנום, וצפוף אפילו יותר, אבל אפשר לשתות שתייה קרה ומרווה ברחוב. סביר להניח שלא יתנו לך לגור בשקט במלון, אלא ישכנו אותך יחד עם "דודה ג'י" ומשפחתה, ושם יתגלה לך מדוע לא נהוג לאכול ביד שמאל, ואז אחרי שהנוזל המרווה ששתית ברחוב, פעל את פעולתו והחל לקרקש במעיים, יתגלה לך עד כמה יד שמאל יכולה להיות שימושית במצבי חירום... בהודו אפשר ללמוד מהו עוני ורעב, וגם על האלה "שיווה", שהיא הורסת אמיתית, יתגלה לך שפרות הן קדושות להודים ושהם לא אוכלים "סטייק" (כי את זה - כאילו - באמת לא ידעת!), ולראשונה בחייך יחשף בפניך ספר ה"קאמה סוטרה" (בעיקרון זה ספר מצויר, סתם ספר), ובפעם הראשונה עיניך יראו שלנשים ההודיות יש נקודה אדומה במרכז המצח, ואל חשש - הסרט לא ישאירך ללא הסבר! והאם ידעת שחלק גדול מהנשים ההודיות מתארסות עוד לפני גיל 6? לא? בשביל זה הסרט כאן! הסרט כולל גם מבוא לתבליני הודו, לשיטות התחבורה בהודו, ותירגול מעשי בקידוד ופיצוח המבטא ההודי.

כמתואר למעלה, הסרט נע בין מנהג הודי אחד לאחר, בין מוזרות אחת לאחרת, אבל אין סיבה להתלונן משום שכל זה נעשה בחינניות רבה ועם הרבה הומור. הדמויות שבהתחלת הסרט זרות, הופכות לאט למוכרות ואנושיות יותר, וכשהן מוכרות הן גם חביבות יותר ואנחנו כצופים סלחניים יותר כלפיהן (וגם כלפי הסרט). אנו מכירים את המחליף ההודי של טוד, ואת העובדים של המחלקה החדשה, וביניהם את אַָשָה, העובדת המוכשרת ביותר (והיא גם חכמה, "חריפה", וחמודה). על ההתחלה אמרתי למידן שאני צופה שיתפתח בין טוד לבינה רומן. זאת היתה הראשונה מבין עשרות התרחשויות שחזיתי, ואכן התרחשו. אני חושבת שיש משהו מרגיע ונעים בלראות סרט צפוי, כזה שמאפשר לך לצפות מי יהיו הנוכחים בסצנה הבאה, ומה יהיה הפאנצ' ליין של הבדיחה שעדיין לא סופרה, אבל זה גם אומר שהסרט לא במיוחד מקורי, ושלא שכחתי לרגע שאני רואה סרט. נהניתי מכך שיכולתי לשתף את מידן, ושהוא התפעל מכישוריי הניחוש וה"תסריטאות" הזולה שלי.

במסגרת ה"מבוא להודו" הסרט התייחס לפערים תרבותיים בין ארצות הברית להודו, במגוון נושאים, ביניהם, לנוכחות של המשפחה בחיים. ההודים, גרים ביחד, קרוב קרוב, ולנצח נצחים, ואילו אצל האמריקאים "המרחב הבין אישי" הוא העיקר (שלום אמא, יש סיכוי שהשנה נגיע ב"חג ההודיה"). הסרט מציג את מגבלות והאיסורים החברתיים, הנוגעים בעיקר לקשר רומנטי מיני חופשי בין גברים ונשים, ובקטנה, ובלי להכביד, נוגע גם בשאלות על יחסים זוגיים, מין ואהבה.

נהניתי מהסרט, בגלל שהוא חביב, חם, משעשע, קצת סקסי, ולא יומרני. בנוסף, למדתי שאחת התנוחות ב"קאמה סוטרה" נקראת "קוף מושך בלפת", ושזאת כנראה תנוחה מאד מסובכת. אני חושבת שנהניתי מהסרט במידה רבה בזכות החברה של מידן. אם הייתי צופה בסרט לבדי סביר להניח שהייתי חושבת שהוא די דבילי.