אבק כוכבים
נכתב ע"י יעל בתאריך 20/10/07

את הסרט אבק כוכבים ראיתי, ולא ראיתי.
ביום שישי קרן, רונן ואני הלכנו לראות את הסרט בהצגה מוקדמת, של 19:30. בחרנו בשעה המוקדמת כדי להימנע מההמונים שצובאים על קולנועי הגרנד קניון בהצגה של 22:00. ואכן, כאשר הגענו, המקום נראה ריק באופן מזמין (כלומר לא ואקום, אבל לא צפוף או המוני). הקופאית, שהיתה מאד אדיבה (בשלב זה) המליצה לנו לשבת בשורה שבע או אחורה ממנה, כי "בשורות הקדמיות יושבים ילדים". ילדים? שיהיו ילדים. אין לי בעיה מיוחדת עם ילדים. לאחי ולאחותי יש די הרבה מהם. זה נכון, ילדים קצת יותר מתלהבים, לפעמים הם קצת יותר מדברים, אבל המלה ילדים, בפני עצמה, לא הפעילה אצלי מנגנון המלטות מיידי. קצת חששתי, זה כן. וכך גם כל המבוגרים שהצטופפו ביחד, שקטים ומהוגנים, בשורות האחרונות של האולם הבינוני בגודלו.

ככל שהאולם התמלא בעוד ועוד ילדים (בערך בגיל תשע או עשר) החשש הפך לחרדה. בתפקיד המרגיעה הלאומית הופיעה סדרנית, שהסבה את תשומת לב הילדים לכך שיש "עוד אנשים באולם", והבטיחה (לנו) והודיעה (להם) שיוציאו מהאולם את מי שיעשה רעש.
נרגענו.
שמחנו.
האמנו.
מוקדם מדי.
אמנם השאלה: "האם עץ שנופל ביער, מבלי שאיש מצוי שם, משמיע רעש?", הינה פתוחה, אך ילד שעושה רעש בקולנוע, עושה רעש גם אם הסדרנית אינה באולם. ולמה שתהיה באולם? בקולנועי גלובוס, ככל הנראה כמדיניות מכוונת, אין סדרנים נוכחים לאורך ההקרנה. לפעמים הם נכנסים, פותחים את הדלת, מכניסים איתם אור ורעש מבחוץ, ואחרי כמה דקות יוצאים. הם כנראה לא אשמים, זאת כנראה מדיניות של גלובוס. כנראה שבזמן הסרט הם אמורים גם לתפעל את המזנון או לנקות אולמות אחרים או השד יודע מה. אבל באולמות אין סדרנים. והילדים היו רועשים.

בהתחלה זה היה שאון קל, נסבל, נסלח. הם ילדים, ואפשר אפילו, אם משחררים, להנות מכך שיש באולם מידה של התלהבות והתרגשות שפחות ניכרת עלינו, הבוגרים. אולם עד ההפסקה, ובמיוחד לאחריה, הרעש נהיה בלתי נסבל. ילדים יצאו ונכנסו. ויצאו ונכנסו. ויצאו שוב. ולא הצליחו לצאת. והיו צריכים עזרה לדחוף את דלת האולם. וקיבלו עזרה. וחזרו עם פופקורן. והפילו את הפופקורן. ושפכו את הקולה. ומחאו כפיים וצעקו בקול רם ובאקסטזה כאשר סוף כל סוף הגיעה הנשיקה.

כן, זה סרט שיש בו נשיקה. ויש בו כוכב שנופל מן השמים. כוכב שהיא בעצם אשה. ויש מכשפה, מכשפות למעשה, שרודפות אחרי הכוכב כדי להשתמש בליבה כסם נעורים. ויש סיפור אהבה. ויש את העולם הרגיל (אנגליה) ויש את העולם הקסום (שמאחורי הגדר), יש פיראטים, קסמים, חד קרן, מלך, נסיכים, נופים מדהימים, שחקנים מעולים. אבק כוכבים הוא סרט באמת באמת מקסים, עם המון הומור, יצירתיות ודמיון. (הסרט יש לציין נעשה על פי ספר של ניל גיימן).

אתם ודאי יכולים להבין שכשסרט כזה מוקרן על המסך, אין לצופה חשק לצאת ולהפסיד דקות יקרות רק כדי לקרוא לסדרן. הרצון למזער את "ההפסדים" משאיר את הצופה בקונפליקט – האם לנסות להסתגל ולסבול בשקט, להצליח לראות ולהנות מהסרט "דרך" שאון הילדים, תוך התעלמות מתזוזות, לחשושים, צחקוקים, ושיחות טלפון... או לקום, לעבור על פני שורה של צופים (do I give you the ass or the crotch?) לחפש את הסדרן, לקרוא לסדרן, לפלס דרך חזרה למקום בזמן שהסדרן נוזף בילדים, וכך להפסיד חלקים חשובים מהסרט שלא יחזרו שוב?! ואולי ההבטחה של הסדרנית המשיכה להדהד אצל כולנו – "מי שיעשה רעש לא יוכל להישאר באולם" וחיכינו. חיכינו למימוש ההבטחה, כמו צאן צייתן. ואולי זה העלבון, חוסר הכבוד העמוק של בית הקולנוע כלפי הצופים, של הסדרנים, של הילדים, שמובילה לפסיביות של עלבון, ולתהייה האם יש בכלל אם מי לדבר? האם כדאי לנסות ולהתעקש על מה שמגיע לך?

כמובן שהייתי צריכה לקום ולקרוא לסדרנית. אבל האם תמיד לבוא לקולנוע חייבת להיות "מלחמה"? האם צריך תמיד להלחם על תנאי צפייה סבירים? כי מלחמות יש מספיק. אולי אנחנו באים לראות קרב חרבות או סיוף, או סרט היסטורי על מלחמה, אבל אנחנו לא באים כדי להילחם בעצמנו, נכון? אני לא לפחות.

בסופו של דבר הצלחתי להנות מהסרט. אבל כמו שאתם יכולים לראות, לא הצלחתי לכתוב עליו הרבה מלים. אולי כי הדבר שנשאר לי מאותו ערב הוא ההשפלה כאשר בקשתי לשוחח עם האחראי, השפלה שהגיעה אחרי ההשפלה בבואי לשוחח עם הקופאיות. זכור לי המשפט אותו צעק עלי (בעיניים אדומות ובמבט קצת מעורער) – "אמרו לכם שיש ילדים באולם, לא? יכולתם לא להיכנס!". אכן, לוגיקה לתפארת. כי אם הגעתי לסרט עם חברים, נסעתי עשרים דקות, התכוננתי לבילוי, אני צריכה לוותר רק כי יש "ילדים באולם"? באותה מידה הוא יכול היה להגיד "אמרו לכם שיש איש שיכור מקיא באולם, יכולתם ללכת להצגה אחרת!". כאשר ניסיתי להסביר לו שהסדרנית הבטיחה שיהיה שקט, ולכן בחרנו להישאר בהקרנה, הוא זעם: "נו, וקראת לה? זאת היתה האחריות שלך!!!" (יש להוסיף מבט מזרה אימים וקול גבוה שעומד להתפוצץ. הרגשתי את המתח בצורה כל כך מוחשית). זה נכון, יכולתי לצאת לקרוא לה. אבל זאת בטח לא היתה אחריותי לצאת לחפש אותה באמצע ההקרנה.

למדתי משהו חשוב באותו ערב. את חרם הצרכנים הרשמי אני התחלתי. לקולנועי גלובוס אני יותר לא נכנסת. לא כנקמה, אלא משום שאני רוצה לבוא לסרט להנות, ולא להילחם. ולכם? אני מאד ממליצה על "אבק כוכבים". זה נכון שלא הצלחתם להבין מתוך הביקורת שלי הרבה על הסרט, אבל אם תלכו (עדיף לא ברשת גלובוס) אני בטוחה שתוכלו לראות שהוא סרט מקסים. כדי להיות הוגנת אספר שרונן היה מאוכזב קצת, הפריעו לו כל מיני חורים בעלילה ובביצוע שלה, נקודות שלדעתו היה אפשר להשקיע בהם יותר מחשבה ולהפוך את התסריט ליותר מוצלח. אני חושבת שהוא צודק, היו כמה תפירות גסות פה ושם, בסיפור ובביצוע, אך לדעתי העובדה שהוא השווה את הסרט ל"הנסיכה הקסומה", פגמה ביכולת שלו להנות. קרן אהבה במיוחד את החלקים ש"הכוכב" זרח. זה באמת היה משובב לב!