וול-E
נכתב ע"י יעל בתאריך 18/7/08

ביום שני, ה-14 ביולי 2008, הלכנו יחד, צוות האתר, לצפות "בסרט האחרון" ולציין ביחד את סיומה של תקופה ארוכה ומיוחדת. היה זה אורן שהעלה את הרעיון שנצפה בסרט ונכתוב עליו ביקורת משותפת – כל אחד על החלק שהכי מאפיין אותו ובא לו הכי בקלות. אורן יתאר את העלילה, קרן תנצח על נושא המסר... ואני? על מה אני כותבת כאן כבר עשר שנים? על ה"מסביב" כמובן!

סרט אחרון ביחד. רק מלהגיד את זה נהיה לי קצת פיק ברכיים. לכבוד המעמד החגיגי והמרגש אורן הזמין את קרן ואותי להקרנת "VIP". חווית ה-VIP, עלי לספר לכם, היא משהו מיוחד מאד, וספק אם הייתי אי פעם חווה זאת אלמלא יוזמתו של אורן. למרות שקבלתי רק מנה אחת אני חוששת שכבר התמכרתי. אומרים שכאשר מרכז העונג במח (יש כזה) זוכה למנה גדושה של עונג, מתעוררת סכנת התמכרות אפילו בחשיפה בודדת. ילדים: היזהרו מהרואין ומאולמות VIP!

אין ספק שהעונג נבע מהשילוב של המפגש המרגש של שלושתנו, מפגש שלא התרחש כבר מזמן מחוץ לגבולות הרשת, עם תנאי הצפייה שהיו מפנקים במיוחד. זה התחיל כאשר נפגשנו בחניון - נוכחתי לדעת שלאורן אכן יש שיער קצר (אמנם ידעתי שהסתפר, אבל טרם ראיתיו כך!) כאשר מכל בחינה אחרת הוא נשאר אותו אורן מוכר וחייכן. נכנסנו לקניון (formerly known as לב-המפרץ) ופנינו למתחם הקולנועים החדש של "יס פלאנט". צעדנו יחד על שטיחי הקטיפה הרכים , כשמימין ומשמאל אורות רכים מנצנצים, ונכנסנו אל היכל ה-VIP. שם חיכו לנו שמפניה ויינות (השקנו כוֹסִיוֹת! אורן התבשם לו משניים שלושה גביעים של המשקה...) היו קרקרים, גבינה מלוחה, וסושי (שקרן ואני הבאנו במיוחד – כי אנחנו רגישות ואנינות) שתייה קלה/חמה, פופקורן וגלידות. וגם זיתים. הללויה - הכל כלול! ישבנו לקשקש, לשתות, לאכול, ולהצטלם כמה תמונות למזכרת.

היה רגע אחד שהצצתי מבעד לחלונות היכל ה-VIP החוצה, אל תוך הלילה. הבטתי על הכביש הראשי המוביל לקריות, על שלטי החנויות המאירים בכל עת ועל בנייני התעשייה שטובלים בריח הארובות. הצצה אחת בלבד נתתי אל תוך נוף הלילה התעשייתי וחזרתי פנימה, למתחם האלגנטי והמודרני. התחלת הסרט הזכירה לי נוף זה...

ועכשיו, לסרט – נעבור לאורן:

באופן כללי ארבעים הדקות הראשונות של הסרט (כך אני מעריכה) היו בעיני מצוינות, אולי דווקא בזכות העובדה שלא נאמרה בהם ולו מלה אחת בשפת אנוש מילולית. הייתי סקרנית לגלות מהו הכוכב עליו נמצא וול-E (לא ידעתי לפני הסרט שזה כדור הארץ והיו לי השערות שונות בתכלית, למשל שזהו כוכב בחלל החיצון אליו משוגר כל הזבל שלנו...); רציתי לדעת מה מחפשת הרובוטית EVE בכזאת נחישות, ומדוע; ובכלל תהיתי – מה שלומם של בני האדם? החולשה של הסרט היא שההמשך שלו (עד סופו ממש) היה יחסית צפוי, ללא פרצי מקוריות או הפתעות גדולות, ולכן היו גם מספר רגעים שחשתי שעמום קל במהלך הצפיה. אבל רגעים קלים של שעמום באולם VIP זאת חוויה אחרת לחלוטין, ב-VIP אפילו השעמום נעשה יותר נח.

מעמד הצפייה המיוחד בסרט, העלה באורן ובי נשכחות. כמעט כל הסרט וול-E החביב והנוגע ללב מחפש לאחוז בידו הרובוטית את ידה הרובוטית של EVE, דבר שהעלה אצל אורן ואצלי גם יחד אסוציאציות לימי הבראשית שלנו. לא הייתי צריכה שאורן אפילו ישתף אותי בכך כדי לדעת זאת... נראה לי שאם זה לא היה סרט שבו רובוטים עם הגיבורים הראשיים, זה היה עלול להיות דביק...

אבל עזבו רומנטיקה, אני עדיין מהרהרת בנושא ה-VIP! (התמכרות, כבר אמרתי?) אני באמת לא חושבת שאי פעם ראיתי סרט באיכות הקרנה כל כך טובה. בסוף הצפייה, קרן ואני נדרנו שלא לגלות לחברים ולמשפחה כמה הקולנוע הוא מפנק ואיכותי, נשבענו שבועה צופית וכרתנו ברית דמים בשעת לילה חשוכה (אה, לא, זה בעצם מסיפור אחר) שלא נספר... ולמה לא לגלות בעצם? כדי שנוכל לתת מתנות צפייה בסרט ב-VIP לקרובים לנו, בלי שיהיו להם ציפיות גבוהות! אבל... אבל... אני חייבת לספר! אני שונאת סודות. וסודות בחברה זה לא יפה. אז ככה: יש בקולנוע כסאות רחבים, כורסאות ממש, שמתכווננות, עם הדום מתרומם לרגליים (מאד נח!) ויש מסך קמור ובדיוק בפרופורציות הנכונות. האיכות היתה משובחת כל כך, שממש יכולנו להתענג על הסרט.

הסרט עצמו מקורי בבחירת הדמויות וזווית ההתבוננות, עם אנימציה מעולה, הומור ורומנטיקה גם. אבל... האם היה לסרט מסר?! על כך קבלו דיווח מקרן, כתבתנו לענייני מסרים!


פתאום אני חושבת על המסרים שקרן כותבת עליהם: למשל על היציאה מהעולם הוירטואלי אל העולם המציאותי. אני חושבת שגם לנו היה חשוב לעשות את "היציאה" המשותפת הזאת פעם נוספת, להיפגש פנים אל פנים ולבלות ביחד. זה היה מפגש שחמם את הלב והעלה נשכחות. למרות ההנאה הוא עורר רגשות מעורבים של שמחה ועצב, קרבה ומרחק... פרידות זה עצוב. אך האם יש בהן גם נחמה? אולי זה זמן לכתוב, רק פעם אחת ויחידה, את הקלישאה, בה' הידיעה... "כל סוף הוא גם התחלה חדשה..."