אדמה משוגעת
נכתב ע"י יעל בתאריך 4/10/06

הלכתי ברגל מבית הורי לקולנוע בחורב. לא יכולתי שלא להיענות לערב הסתיו החם, היבש, והמרגש. סתיו זאת העונה האהובה עלי. אולי זה היובש שבאוויר, החום של הקיץ שנספג באדמה ובכתלים, מלווה ועוטף מבלי להתקיף. זה הים השקט, השמייים הכחולים כחולים, וגווני האור הצהובים. זה השינוי, הרוח שמתחילה לנשוב, העלים שמשנים את הצבעים, ונודדים לצד הכבישים. זה הזיכרון של הקיץ, הפרה-היסטוריה של האביב, והידיעה של החורף שיבוא.

לעומתי, קרן ורונן באו במכונית, מבטיחים לצייד אותי עת אגיע לקולנוע בבקבוק מים, ובחולצה ארוכה, הגנה כנגד החורף התמידי ששורר בקולנוע. למרבה הצער קרן שכחה להביא לי את אותה חולצה נכספת, אז היינו צריכים לחזור לדירתה, וכאשר הגענו לקולנוע נותרו לנו כרטיסים רק בשורה השנייה. אותה שכחה הובילה למקריות חביבה משום שבתור פגשתי את אוהד, ידיד אותו אני פוגשת במסיבות ריקוד חופשי. הוא קנה לנו את הכרטיסים, וישב לצידי במהלך הסרט. הסתבר שהמפגש הזה היה משמעותי: אוהד, כבן קיבוץ, היה יכול לאמת ולאשר שמה שמתרחש על המסך הוא אמיתי, ורמת התגובתיות שלו לסרט היתה כל כך גבוהה (בעיקר סביב ההומור שבסרט) שזאת היתה חוויה מאד מהנה לצפות בסרט בחברתו.

אדמה משוגעת (זוכה פרס "אופיר" לסרט הטוב ביותר- ביחד עם "אביבה אהובתי") הינו סרט שמתרחש בקיבוץ, על הקיבוץ. שמעתי ראיון בו דרור שאול, הבמאי/תסריטאי/מפיק, אמר שהוא כבר לא כועס, שהוא סלח, אבל הסרט הופך את הבטן, יושב על הלב, ולאחר שהקטגוריה נושאת את דברה, האשמה נראית בהירה.

דביר הוא ילד בן שלוש עשרה. יש לו אח המבוגר ממנו בחמש שנים, שעיקר העניין שלו הוא בבנות המין היפה, ואם, אלמנה, שסובלת מדיכאון ורק לא מזמן שבה הביתה מאשפוז פסיכיאטרי. סביו וסבתו, הורי אביו המנוח, הינם אנשים נוקשים וביקורתיים, אשר מתבוננים על אימו כעל אשמה בצרות המשפחה. אז לדביר אין אבא, ואמא שלו לא כל הזמן שם, אחיו התגייס, ודביר נמצא מאד לבד. ודביר נמצא מאד לבד, גם כאשר הוא בבית הילדים, ישן עם כל הילדים, או נמצא יחד איתם בכיתה.

בית הילדים הינו המשך של התינוקייה, מעון לילי לתינוקות אשר נמצא הרחק מאמא, וגם הרחק משומרת הלילה, אשר מאזינה באינטרקום לבכיים של התינוקות. ההרגעה של התינוקות מושגת על ידי בקבוק של חלב, כאילו התינוק בוכה רק כאשר הוא רעב, ואין לו צורך לחוש מוגן, אהוב, בטוח, לצד אימו... אלו מחירים גבתה ה"לינה המשותפת"... התקשיתי לראות את אותם קטעים בסרט, ליבי נכמר מכאב.

דביר אוהב את אמא שלו, ומנסה לעזור לה ולטפל בה. הוא מעודד אותה לכתוב אל סטפן השוויצרי, אהוב אותו הכירה על החוף בנתניה, ולהזמינו לבוא אל הקיבוץ לחופשה. בואו של הזר (הפתעה צפויה) מעורר אי שקט בקיבוץ, ומביא להתפתחויות שונות בסיפור של הסרט. דמויות נוספות בסרט הם כל מיני גברים (ונשים) מהקיבוץ, אשר מציגים יחס לא סובלני כלפי אימו של דביר, והתנהגויות חולניות שונות. אחד הדברים שבולטים בסרט הוא היחס ליחסי מין - טכני, מכאני, מכוון מטרה, חסר כל מימד של ארוטיקה או חושניות. נראה שהסרט אומר שהקיבוץ לקח מאנשים את כל מה שהופך אותם לזוהרים ויפים, והפך אותם למקשה אחת, של עמימות שבורה, חסרת ברק אישי והתלהבות. הסרט מציג את הקיבוץ כמקום צבוע, מחניק, כובל, שהדרך היחידה להינצל מהשפעותיו היא להימלט ממנו.

למרות שאני מבינה שהסרט מבטא ראייה של המציאות דרך חוויה של עולם פנימי, הפריעה לי מעט העובדה שלא היו בקיבוץ סתם אנשים נחמדים, לא מופרעים, שמוצאים דרך להיות בכל זאת הם עצמם בחברה הקיבוצית. לדברי אוהד, שישב לצדי, הדברים שהוצגו בסרט היו "ריכוך" של המציאות, שהייתה קשה הרבה יותר... אז יתכן שהמציאות היתה קשה עוד יותר מן המוצג בסרט, אבל אולי בכל זאת, בו בזמן, היו בה גם דברים טובים יותר?

הסרט נראה טוב, והצילום נפלא. הוא מעניין הרבה בזכות הדמויות, וגם התסריט עשיר ומוקפד עד הפרט האחרון. אהבתי את זה שהסרט גם מצחיק, וסוף הסרט לא היה לי צפוי (מעורר מחשבה). קרן בסך הכל אהבה את הסרט, אך צרמה לה קיומה של דמות בשם מאיה, בת גילו של דביר, אשר הגיעה לקיבוץ מצרפת. העובדה שהיא דוברת צרפתית עזרה לקדם את העלילה, ודווקא משום כך דמותה נראתה לקרן מעט שתולה. (בדיעבד הסכמתי איתה). למרות שישבנו בשורה השנייה, דבר שבתחילה נראה מאד לא נח, נהנינו מהבילוי בקולנוע, וחשבנו שמדובר בסרט איכותי ביותר.