סיבוב פרידה

תחנה שניה: מחקר נרטיבי-אישי

יעל מרכיבה משקפיים אקדמיות, וניגשת לחקור מי היא יעל מבקרת בקולנוע

פתח דבר

בתחנה הנוכחית בסיור בכוונתי להציג בפניכם מחקר נרטיבי שעוסק ביעל - כלומר בי. שאלת המחקר בה בחרתי להתמקד נוגעת למשאלות ולתקוות של יעל, כפי שבאו לידי ביטוי בעשר שנות כתיבה באתר. לשם כך בחרתי קטעים מתוך ביקורות סרטים מ- 1998 ועד 2008 – ביקורות בהן חיפשתי רמזים למשאלות גלויות וסמויות כאחת, שיעל מבטאת תוך כתיבה. ניסיתי להבין מהי המשמעות של אותן משאלות עבור יעל ולמצוא נתיבי כניסה אל תוך הרבדים העמוקים שבנפשה.

במאמר זה אני ממלאת תפקיד כפול ובמידה רבה פרדוקסאלי: הן של "יודעת כל", שמכירה את יעל באופן מאד אינטימי, מבפנים, והן של "חוקרת" שמגיעה ללא ידיעה או הבנה מוקדמת, ומתבוננת ביעל בסקרנות תוך ניסיון להכיר ולגלות אותה מחדש. הניתוח אותו אני מציעה אינו מתיימר לשקף את האמת, ודאי לא האמת היחידה, אלא אמת זמנית, של יודעת כל שלא יודעת כלום, יעל שמספרת סיפור על סיפורים שסיפרה יעל.

הערה: לכל אורך המאמר ראשית יופיע בצורה נטויה הטקסט מתוך הביקורת, ולאחריו הניתוח שלי מזמן הווה.


המשאלות הכמוסות: מחקר נרטיבי-אישי

הכמיהה לסדר ולמנהגים
(מתוך "דלתות מסתובבות", 1998)

"גיל ונעמי, מהודרים בלבושם, קנו דלי פופקורן, ואורן ואני התכבדנו כמו ילדים (למעשה רציתי לכתוב ילדים מורעבים אבל זה יהיה כל כך לא נכון אחרי הביקור הממצה שלנו ב"סטקיית ציון הקטן" שבתלפיות. דרך אגב, זהו אחלה מקום, ונראה לי שזה יהיה ה"מנהג" החדש שלנו. חיים טובים, מתאפיינים בקיומם של "מנהגים", כמו "מנהג הפיצה של משפ' לזובסקי", או "פריסבי בפארק כל יום שבת" או "מנהג העתקת תרגיל באלגוריתמים ביום ה' עד חצות"... ואחד הדברים שהכי הייתי רוצה שיהיו לי זה "מנהגים" שיגרשו את הארעיות שבחיים, אז אם יש לכם רעיונות: כתבו לי E-mail או בספר האורחים..."

מתוך הטקסט עולה בבירור כמיהה לסדר ולחיים שיש בהם שגרה ויציבות. יעל מספרת על כמיהה למנהגים חברתיים, כמו אכילת פיצה משותפת עם המשפחה, או משחק פריסבי בפארק – האחרון מעלה לנגד עיני רוחו של הקורא מרחבים ירוקים, בריאות, ושמחת חיים. פרט למשאלה לסדר, אשר ודאי מייצגת חוויה של היעדר כלשהו של סדר בחייה, באופן סמוי יותר אפשר לאתר בטקסט גם התייחסות לחשׂכים אחרים דרך הביטוי "הילדים המורעבים". אמנם יעל בחרה לציינו כניסוח לא נכון, בו היא אינה משתמשת – אך הילדים האלה בכל זאת נמצאים-לא נמצאים שם בטקסט,והם מורעבים. למיטב הבנתי סטייק לבדו לא ישביעם – אלא אם זה יהיה סטייק "מסודר" – סטייק שאינו משביע רק את הרעב הפיזי, אלא גם את הכמיהה העמוקה לחיים שיש בהם סדר ומשמעות, ומימד של "ביחד".

"שתי דירות בגבעון 8 שמחברת ביניהן חצר..."
(מתוך "מולאן", 1998)

היות ולא הזכרתי את נעמי כלל, אספר לכם שאת בוקר היום למחרת בילינו יחד בשיטוטים בין דירות בנחלאות, פגשנו אנשים משעשעים, חתולים שבולעים מחטים (שוש, החתולה שתאכל הכל) ואפילו את החברה של המתרגל שלי ל"חדו"א". שתינו תה מרווה קר ופנטזנו על שתי הדירות בגבעון 8 שמחברת בינהן חצר עם עגבניות בשלות, צמחי תבלין וגפן. אפילו בריכה קטנה לדג זהב היתה שם. אח, אם רק בעלי הבית יסכימו לשפץ את הקיר המתפורר!

קטע זה מתרחש על ציר הזמן מספר חודשים לפני הקטע הקודם, כאשר גם מהקריאה בו עולה הכמיהה של יעל לסדר ולהיעדר ארעיות. יעל חיפשה אז דירה כדי לעבור לגור עם אורן, בן זוגה, וגיל ונעמי חיפשו אף הם דירה. נראה שחלק מן החיפושים לפחות התמקדו בשכונה הירושלמית האותנטית והזולה הנקראת "נחלאות". אולם האם יעל מחפשת דירה? נראה שהיא מחפשת יותר מכך. היא מונחית על ידי פנטזיה, על בית שיש בו חיים וחיות, צמיחה ופריחה, ועגבניות בשלות, מוכנות למאכל (אִזכּור המעלה שוב תהייה: האם יעל רעבה? ולמה היא רעבה?). דרך העיסוק בדירות ש"חולקות חצר" עולה משאלה ל"חיי קהילה" – חיים חברתיים, הבאים לידי ביטוי בפנטזיה שהיא ואורן, כזוג, יגורו לצד זוג חבריהם דאז, גיל ונעמי.

הכמיהה לפשטות מגולמת על ידי "חתונת פיקניק"
(מתוך "תפוס את הכלה", 1999)

בקטע זה יעל מתארת את "חזון" החתונה שלה ומביעה ביקורת על התנהלות הדברים בעולם החתונות בהווה.

"המחיר הממוצע של "היום הכי יפה בחייך" הוא 80,000 דולר. אם אתם שואלים אותי, אני בעד "חתונות פיקניק" בהם כל אחד מהאורחים מביא איתו מנה שהוא אוהב להכין בשביל כולם! ושיהיה משחקים, ושיהיה טקס אמיתי בלי רב שעושה סטנד אפ-קומדי, ושיביאו מתנות ולא צ'קים (כי לא יהיה צריך צ'קים כדי לכסות את המינוס 80,000) ושהשמלות יהיו לבנות אבל נוחות, כן כן, ואז יהיה אפשר לחגוג באמת...."

עולה כאן המשאלה לאיזו פשטות קהילתית, קירבה פשוטה בה אנשים אינם זרים המביאים "צ'קים", אלא חברים, שמביאים דבר מה שהכינו בבית, במיוחד, אנשים שיהיו מוכנים לשחק ביחד. יעל מונעת על ידי חזון קהילתי-חברתי, אולי אפילו אפשר לומר חזון "אנטי-קפיטליסטי".

הכמיהה ללחם – מה היא מייצגת?
(מתוך "חיים לא רגילים", 1999)

"לאחר הסרט חזרנו אל תלולית החול, ואל חיינו הרגילים, אך לפני כן עשינו מעשה לא רגיל: נסענו לאנג'ל ואורן הזמין אותי לקרואסון ממולא בתפוחים שרק יצא מהתנור! היה חם! היה מתוק! היה נהדר!"

(מתוך "בנבכי בית הכרם – מאפיית אנג'ל", 2001).

"יש לי פנטזיה שהתגבשה מתישהו בגיל 17 על לחם חם עם צימוקים ישר מהמאפייה באמצע הלילה, פנטזיה שלא הצלחתי באמת להגשים אף פעם (מאפיות לא מאד חזקות בעניין של הצימוקים). גם באנג'ל אין את לחם הפנטזיה שלי, בכלל, במאפיית הפנטזיה שלי יש יותר לחמים מכל מיני סוגים, לחמים בריאים ומלאי חיים, ופחות קשקושים וקישוטים (עוגות קומותיים עם מרנג תפוז וקרואסון ריבת חלב). אני חושבת שיש ללחם שרק נאפה את הריח הכי טוב בעולם, יותר טוב מכל בושם".

מתוך הטקסט המורחב (אותו ניתן לראות במאמר המלא על המאפייה) ניתן ללמוד שאורן ויעל חיים בסמוך למאפייה, המפיצה ריחות טובים של לחם. יעל אף מתארת במאמר רכב מיוחד המפיץ את הריח ברחבי העיר, אולם ככל הנראה מדובר בפנטזיה או בהזיה של יעל, ולא בממשות. לחם ומוצרי מאפה בכלל הינם בעלי מעמד ארכיטיפאלי – הם קשורים לביתיות, לנשיות, ולשלמות. ארכיטיפ הלחם מהדהד משהו נפשי עמוק גם אצל יעל – אחרת לא היתה מחזיקה במשך שנים פנטזיה בנוגע ללחם חם עם צימוקים. אם ניקח את הלחם כמייצג בית נראה שיעל מבקשת שהבית הזה יהיה כמה שיותר פשוט ובריא – עם "פחות קשקושים וקישוטים". לאור זאת ניתן להבין את השמחה של יעל על כך שאורן לקח אותה למאפייה וקנה לה קרואסון חם ומתוק – זוהי למעשה שמחה על הביתיות שהוא מציע לה. מתוך הטקסט עלתה אצלי השערה פרועה: יתכן שעבור יעל "לקנות לה לחם חם עם צימוקים" שקול אצלה, כמעט, להצעת נישואין. בטקסט מ-2001. יעל כותבת שזאת "פנטזיה שלא הצלחתי באמת להגשים אף פעם" ומוסיפה בהומור ובסוגריים ש"מאפיות לא מאד חזקות בעניין של צימוקים". נשאלת השאלה מהם אותם צימוקים עבור יעל? איזה כמיהות נטענות אל תוך אותם "צימוקים"?

משאלה שתוקה לבריאות נפשית וגופנית
(מתוך "נערה בהפרעה", 2000)

"לקחנו כרטיסים להקרנת הטרום בכורה של "נערה בהפרעה", למרות שלא הייתי בטוחה שאוכל לצאת מביה"ח לראות את הסרט. ביום הקריטי החלטתי "לחמוק" בערב למספר שעות, ולמלא את חובותיי כלפי האתר... שיתוף פעולה מצד צוות האחים והאחיות הפך את העניין לאפשרי. פתאום אחרי שלושה ימים, שנראים כאילו שייכים לזמן אחר ולעולם אחר יצאתי אל העולם הרגיל... הפחד הכי גדול שלי היה שאפגוש את אחד המתרגלים שלי שנתנו לי דחיה בכל מיני מטלות ואצטרך להתחיל להסביר מה פתאום אני בסרט במקום בבית החולים..."

"רק כשהסרט תם, והכותרות החלו לעלות מצאתי את עצמי בוכה. יש סרטים שמרגשים אותך בלי שאתה שם לב. התעטפתי במעיל הכחול והשתדלתי להישאר בלתי נראית. אחר כך כשפגשנו את עודד ודיאנה ראיתי שלא הייתי היחידה שהתעצבה/התרגשה מהסרט... אני חושבת שכל הנושאים האלו של "בחירה" שאדם צריך לעשות בין טוב לרע, בין הרס לבניה, תמיד תופסים אותי... לפעמים נדמה כאילו גם בריאות הגוף הינה בחירה, ובהיותי בבית חולים בשל מחלות הגוף, בחירות כאלה נראות בעלות רלוונטיות מיוחדת".

יעל חומקת מהאשפוז, כלומר היא עושה עצמה "בלתי נראית" בבית החולים, כאשר גם בקולנוע עצמו היא מנסה להצניע את נוכחותה, ו"להישאר בלתי נראית". נראה שיעל מתלבטת סביב שאלות של קיום והתקיימות, באיזה עולם היא בוחרת להתקיים – האם בעולם "האחר" של בית החולים, או בעולם "הבריא" של הסטודנטים והסרטים? לאיזה עולם היא שייכת?

בנוסף לכך, אין ספק שאשפוז בבית חולים עלול להוביל לדכדוך, ובכל זאת, כחוקרת, אני מתעקשת לשאול – על מה יעל בכתה? מה גרם לה "למצוא את עצמה בוכה", לדבריה? ומה היא מבקשת לספר לקוראים בקטע זה? יעל מתייחסת לנושאים של "בחירה שאדם צריך לעשות בין טוב לרע, בין הרס לבניה"... האם היא עצמה מתקשה לבחור בין "הרס" ל"בניה"? ואם היא אכן מאמינה שבריאות הגוף היא בחירה, כשם שהיא כותבת, האם היא מאשימה את עצמה על כך ש"בחרה" להיות חולה?
אני רוצה לטעון שבתוך ההתלבטות הזאת של יעל בנוגע לאחריותה ולבחירותיה, עולה משאלה סמויה, להצליח לבחור בטוב, להצליח לבנות, ואולי גם להצליח להעביר משהו מן הקונפליקט הזה שעולה מן הטקסט (קונפליקט בין הרס ובניה) למישהו אחר, אי שם, שיוכל לעזור ליעל למצוא את העולם בו תוכל להתקיים.

שאיפות לחופש
(מתוך "לונה פפה", 2001)

זהו סרט חושני, שמחמם את הלב, ופותח את הלב וגורם לך חשק לארוז תיק ולסוע להתערבב עם העולם, לרקוד על נהרות, לספוג את האבק, לחוש שלווה כשהשמש שוקעת ואתה הולך בשדה או יושב על צוק מול ים, במקום בתוך הקוביה מול מסך המחשב. הלב רוצה חופש...

בקטע זה ניכר שבסרט הדהד עמוקות בנפשה של יעל, ועורר בה כמיהות שטרם פגשנו בטקסטים הקודמים, ואשר נראות, לכאורה לפחות, הפוכות מן הכמיהה לבית, ליציבות ולסדר. אני כותבת זאת, כי על פניו, הכמיהה למסעות, לנדודים, לחופש ולמרחקים, אינה כמיהה "ביתית". אך בעיני, הטקסט מבטא את כמיהת הכמיהות ל"ביתיות" - הכמיהה שכל העולם יהיה בית, שכל העולם יהיה המקום "שלה". זה ניכר בניסוח "להתערבב עם העולם" כאילו אין הפרדה בינה לבין "העולם" - חד הם.
כהנגדה, יעל מציגה את (בית) "הקוביה" ש"מול מסך מחשב". מעבר לסימבוליזם הטמון ב"קוביה" מול "העולם העגול", בנוף של ים הנשקף מצוק, למול הנוף שנשקף מ"מסך המחשב", כדאי להיזכר שזוהי גם תקופה בה יעל עובדת בחברת הייטק שנקראת VYYO. יתכן שעל רקע זה ניתן להבין את המשאלות של יעל בחופש ובמרחבים.

עוגות מרפאות
(מתוך "המסע המופלא", 2003)

אחד הקטעים היפים בסרט הוא כאשר האקו מנחם את צ'יהירו על מר גורלה. האהבה ביניהם נגעה לליבי. האקו כישף עוגות אורז, כך שיתנו לגוף וללב של צ'יהירו כוחות מחודשים, הלוואי והייתי יכולה לטעום מהן גם.

דומני שטקסט זה מדבר בעד עצמו. יעל מחפשת התחדשות נפשית וגופנית, והיא זקוקה לטיפול. לפי המתואר בטקסט הכוחות המחודשים לגוף וללב מגיעים דרך אוכל, שנתן לה אוהב. עולה כאן כמיהה משולבת לריפוי ולאהבה, ואיזה חיבור בין השניים. יתכן כי יעל מאמינה שאהבה היא שתעניק לה ריפוי, ויתכן ששוב היא מספרת על רעב כלשהו, להזנה "נכונה", מרפאת, שניתנת באופן אישי ומותאם. יעל מרשה לעצמה בטקסט זה לגלות משהו מן המתחולל בנפשה, אולם היא מבקשת רק "לטעום" – "הלוואי והייתי יכולה לטעום מהן גם". יתכן כי יעל אינה רוצה לחשוף את מלוא הצורך שהיא חשה, בפני הקוראים או אפילו בפני עצמה, והמלה "לטעום" מעבירה רושם קליל כזה, כאילו דרוש רק קצת כדי להירפא.

צבעי ילדות והתרגשות
(מתוך "אמריקן ספלנדור", 2004)

במסגרת חגיגות יום העצמאות הלכתי יחד עם קרן, אורן, וקובי (שותפי לדירה) לחזות במפגן זיקוקין. צעדנו יחד עם עוד המון אדם לבית אבא חושי, שם מוקמה רחבת השימחה. אני אוהבת זיקוקין דינור. את קליידוסקופ הצבעים והצורות, את הבהייה המשותפת אל על ואת הציפייה הנרגשת לדבר הבא. אני אוהבת את את ה"וואו" שמדי פעם משמיעים ילדים או מבוגרים, ואת השמים זרועי העננים שאחרי קטע מרהיב במיוחד. אני אוהבת את השקט שבין זיקוק לזיקוק, וגם את השריקות כאשר זיקוק נורה אל על. אין ספק - זיקוקין זה אושר. ילדים זו שימחה.

מטקסט זה עולה שיעל אוהבת להתרגש, אוהבת להיות קצת כמו "ילדה", שלא יודעת מה יהיה "הדבר הבא". היא מחפשת להרגיש את "הוואו" הזה – כנראה גם בחיים ולא רק במפגני זיקוקין דינור. יתכן שהחזרה לעיר הולדתה, חיפה (עובדה המופיעה בביקורות מאותה תקופה) מסמלת אצלה את האפשרות לחזור ל"ימי הילדות", ימי ה"וואו". יעל עצמה חותמת את הקטע במשפט "זיקוקין זה אושר. ילדים זה שימחה" – כאשר אם מסירים את מעטה הציניות הקל, שמגולם במבנה המשפט האחרון, אפשר להעלות השערה, שיעל בעצם אומרת ש"ילדות זו שימחה", ומתכוונת לכך.

יעל שואפת... לעשות קריוקי?!
(מתוך "אבודים בטוקיו", 2004)

יש לי חלום. בבקשה אל תצחקו עלי... החלום שלי הוא ללכת יום אחד לעשות קריוקי. כמובן, יש מקומות בארץ שאפשר ללכת לערבי קריוקי, הצרה היא שהחלום שלי מגיע יחד עם פחד נורא לעמוד בפני ציבור ולשיר, וזאת משום שאני זייפנית איומה ויש לי קול גבוה ומצרצר. לפחות ככה אני חושבת. בכל מקרה, יפן היא ארץ הקריוקי ואתם יודעים מה אוכלים שם? את האוכל שאני הכי אוהבת בעולם - סושי. אז אני חושבת שיום אחד אסע ליפן, אזלול סושי משובח, ויום יום אשיר בקריוקי. בכלל, יש לי חברה יפנית שקוראים לה שיזוקה, יום אחד עוד אסע לבקר אותה, ואטייל ביפן האמיתית, ולא רק ביפן של הסרטים. בינתיים - לכו ל"נאבד בתרגום". זה סרט מקסים...

עולה כאן המשאלה של יעל להשמיע את קולה – קול מצרצר, קול זייפני, קול של מי שאינה יודעת לשיר – אבל יעל בכל זאת חולמת להשמיעו, בצורה משוחררת וחופשית, ללא בושה או עכבות. והכי חשוב... שלא תצחקו עליה!

המשאלה להיראות
(מתוך "ימים קפואים", 2006)

כשאדם חי בתוך עצמו מתעוררים בו הרבה סימני שאלה. הוא מנהל דיאלוג של סימני שאלה עם עצמו. אדם זקוק לסביבה החיצונית כדי למצוא נקודות, פסיקים, סימני קריאה, ומשפטים חדשים לגמרי עליהם לא חשב. הסרט מעורר המון סימני שאלה משום שהוא סרט שמתרחש בתוך אדם אחד. כמונו גם מיאו עצמה אינה מצליחה למצוא תשובות, אינה מצליחה למצוא ולו זוג עיניים אחד דרכן היא תוכל לראות את עצמה. מי היא? אולי זוהי הבדידות האמיתית? לגלות שגם כאשר מביטים בך, לא יכולים לראותך?

האם יתכן שיעל, אשר הלכה לצפות בסרט לבדה, מעבירה אלינו בביקורת הן את חוויה הבדידות של אותה צפייה, של אותו יום, של אותה תקופה, והן את חווית הבדידות הקיומית שהיא חשה – הבדידות של מי שגם כאשר מביטים בה, לא יכולים לראותה?
ושוב, אני מתבוננת כאן במחקר על חשׂך, כאילו היה סָמָן של משאלה, משאלה שתוּקה. אכן, ישנם מקרים רבים בהן דווקא משאלות שהן עמוקות, ועבור הפרט נחוות אפילו כקיומיות, נשארות סמויות ושתוּקוֹת, וניתן להסיק עליהן רק בעקיפין.

המשאלה לנפש תאומה
(מתוך "מצפן הזהב", 2007)

לא האמנתי שאצליח לכתוב על הסרט יותר משלושה משפטים, בלי להתפרץ בהתלהבות ולספר לכם על הדבר הכי מדהים בסרט... הדבר הכי מדהים בסרט היו ה"דמונים". בעולם של הסרט, לכל אדם יש "דמון" - חלק חיצוני אבל בלתי נפרד מהאדם שלובש דמות חיה. הנאמנות בין אדם לדמון שלו אינה יודעת גבולות, ולאדם יש צורך עמוק בקרבה אל אותה "חיית נפש" שלו. הדמון מצטייר בסרט כמעין חלק בנשמה או במהות של האדם, ולא רק שכל אחד משוחח עם הדמון שלו, קיים קשר גומלין בין תחושות וחוויות של האדם ושל הדמון (כשלאחד כואב, כך גם לשני, למשל)...

בחברי קטע זה לקטע הקודם, שעוסק בחוויה של בדידות קיומית, נראה ש"הדמונים" מציגים עבור יעל מעין תרופה לבדידות. מעצם היותם חלק פנימי של האדם, אך בה גם בעת ישות בעלת קיום חיצוני, הדמונים מהווים גם חלק של "עצמי", וגם חלק של "הזולת". פירוש הדבר שיש תחושה של תאומות ("נפש תאומה") אך יש גם חוויה של שונות, ונפרדות (ולכן אין בדידות ואין "לבד" כי יש יותר מישות חיה אחת). למעשה, הקשר בין אדם לדמון כל כך עמוק וחזק, עד ש"כשלאחד כואב, כך גם לשני" – אך עדיין מדובר בשניים. היות ומדובר בשניים מתאפשרת חוויה של אמפתיה. נראה שיעל מתפעלת מגילויים של אמפתיה עמוקה בין שני יצורים חיים, ואולי מייחלת לחוויות כאלה גם בתוך חייה.


סיכום:

בין אם בצורה ישירה או עקיפה, מספר תימות עלו דרך הכתיבה של יעל. נראה שיעל חיפשה לאורך השנים בריאות גופנית וכוחות נפשיים. נראה שהיא משתוקקת לחיים שיש בהם פשטות, חיות וחופש – כאשר אלו תמיד כרוכים בקרבה לאחרים, בפן של חיים קהילתיים. מצטיירת תמונה לפיה הכמיהות והפנטזיות לאהבה מרפאת, לתאומות נפש, לקהילתיות ולחיים מסודרים שיש בהם מנהגים – אינן משאלות קלות להגשמה עבור יעל, והיא מציגה אותם לפעמים בגוונים חיוביים, כפנטזיות שמניעות אותה ונותנות כח לחיים, אך לעיתים עולה חוויה של אובדן ושל היעדר אמונה ביכולתה להגשים את אותם חלומות.

דבר נוסף שהבחנתי בו במהלך המחקר הינו, שבתחילת ימי האתר יעל גילתה על עצמה הרבה דרך הכתיבה, אך ככל שחולפות השנים יעל חושפת פחות על עצמה. כתיבתה של יעל הפכה עם השנים ממוקדת יותר בסרטים בהם צפתה ובאסוציאציות שלה בנוגע לסרט. הדבר הקשה עלי כחוקרת להעלות השערות היכן יעל מצויה כיום ביחס לאותם משאלות ופנטזיות: האם הן התממשו? האם הן עברו שינויים ותמורות ונולדו אצל יעל פנטזיות חדשות?

ניתן לשער שהתרחש תהליך מקביל בין סגנון הכתיבה והשינויים שחלו בו, למשאלות ולכמיהות של יעל לאורך השנים, ולשינויים שחלו בהן. סגנון הכתיבה, שהיה מאד אישי בתחילתו, חשף רגשות גולמיים ופנטזיות מודעות ולא מודעות, כאשר בהמשך כתיבתה של יעל הפכה ליותר מווסתת ומבוקרת מבחינת רמת החשיפה, יותר ממוקדת בסרט עצמו ויותר מודעת לעצמה. אני מציעה, שבתהליך מקביל, גם המשאלות והכמיהות של יעל, הפכו להיות מווסתות יותר, "בוערות" פחות, ומודעות יותר.

כדוגמא אקח את המשאלה הנוגעת ל"דמון" מהסרט "מצפן הזהב" – "חיית הנפש" עימה מתקיימים יחסי אמפתיה וקרבה נפשית עמוקה. התחושה שעוברת מן הטקסט היא שיעל אכן מתפעלת מקיומו של יצור כזה, הרעיון מפעיל אותה ונוגע לליבה, אך לא ניכר שמתעוררות בה עוצמות רגש שאינן ניתנות להכלה. היא מסוגלת לדחות את כתיבת הפסקה הנוגעת לדמונים לאמצע הביקורת... היא אמנם כותבת:
"לא האמנתי שאצליח לכתוב על הסרט יותר משלושה משפטים, בלי להתפרץ בהתלהבות ולספר לכם על הדבר הכי מדהים בסרט..."
אבל היא מצליחה. היא מצליחה לעשות זאת בגלל שהפנטזיה קיימת, אך אינה "יוקדת" בנפשה.

בהמשך הביקורת על "מצפן הזהב" יעל מספרת שבחרה לקרוא את הספר.
הספר מתאר את העולם בצורה רגישה וחייה, ואפילו נהניתי מכך שידעתי במידה רבה מה יתרחש (כמובן שיש שינויים מהספר, והסרט אפילו מסתיים לפני הספר). העולם שפולמן המציא, העלילה והדמויות - הכל מוצלח למדי - גם אם קצת לילדים. ובמיוחד נהניתי מכך שזכיתי לקרוא עוד על היחסים בין האדם לדמון שלו. אני חושבת שכשזה מגיע לדמונים, אני לא יודעת שובע!

ניכר שיעל מודעת לפנטזיות שלה, ועצם המודעות מאפשרת לה להתמודד עם קיומן, עם הומור ועם הכרה וקבלה עצמית.



תגובות: | פורום | ספר האורחים