הטירה הנעה
נכתב ע"י יעל סיון בתאריך 25/07/2005

הגעתי ל"טירה הנעה" כשכולי רועדת ומצומררת. הסיבה לכך היא, שהגעתי לקולנוע ממש מייד אחרי צפייה בפרק בסדרה "אבודים", סדרה שאני צופה בה עם ברק ולרב מותירה אותי עם קצב לב מואץ ושיערות סמורות. בבית הקולנוע במרכז חורב בחיפה פגשתי את אמי, הרגועה והמרגיעה שכבר קנתה לנו כרטיסים. לשמחתי הרבה הקולנוע היה ריק. התאים לי ריק. היו זוג פה, זוג שם, ועוד משפחה. נהדר.

רק אחרי שהסרט התחיל הבנתי שאבי המשפחה, שישב מספר שורות מאחורי, עוסק בתרגום סימולטאני נמרץ של הסרט לבנו בן הארבע ומתכוון להמשיך בכך כל הסרט. למרות שהוא לחש, ולמרות שהילד היה מתוק בתגובותיו ("זה קוסם רשע אבא?"), הרגשתי איך הצמרמורת איתה הגעתי, הופכת לסוג של עצבנות וכעס. מאד קשה לי להתרכז כשיש רעשים, ובמיוחד קשה לי להפסיק לשמוע אותם אחרי ששמתי לב למקורם. ציינתי לעצמי ששאר הקהל היה סובלני לחלוטין לאב המתרגם, וזה דווקא מצא חן בעיני. יש אנשים שנגועים בסוג של "שנאת ילדים" או "שנאת משפחות", ומאמינים שאנשים, שהינם במקרה הורים, לא אמורים לצאת לבלות ובטח לא עם הילדים... האם אני כזאת? או אולי הייתי כזאת פעם? זכור לי שראיתי מספר סרטים עם אורי וגלית (אחי וגיסתי), שתמיד מלווים בילדים (מינימום אחד, מקסימום חמישה). אורי גם הוא עוסק הרבה פעמים בתרגום לחשני של סרטים שלמים, אז איך אני יכולה לכעוס על אבא משקיען וילד חמוד שנהנים מהסרט בדרכם?

אוף! אחרי חמש דקות של לבטים פנימיים, תהיות קיומיות, ובעיקר הבנה שככה לא אצליח לראות את הסרט, החלטתי לגרור את אמא שלי קדימה קדימה לעבר המסך. לצערי, גם ממרחק, הצלחתי עדיין לשמוע אותם, אבל החלטתי שאין ברירה, את הפנטזיות הכועסות שלי (איך אני נגשת בהפסקה ואומרת לו שהוא "הורס לי את הסרט") החלטתי לגנוז, ובמקום זה להתאמן בלהיות גמישה. מה תגידו? הצלחתי. בסופו של דבר, ממרחק מספיק, ולא פחות חשוב ממרחק נפשי מספיק, כמעט בכלל לא שמעתי את המתרגם, והסרט היה יפהפה ומרתק.

אני לא יודעת איך זה בדיוק קרה, אבל מתוך ארבעת הסרטים האחרונים שכתבתי עליהם, שלושה היו אנימציה יפנית! את "המסע המופלא", סרטו הקודם של מיאזאקי, ראיתי די מזמן בחברת אמי שמאד נהנתה, ולכן רציתי שתתלווה אלי גם לסרטו החדש (מה גם שאבא שלי נמצא כרגע בחו"ל, דבר שאני חושדת שהכניס את אימי למצב רוח שוחר בילויים עד למועד בו תצטרף לאבי לבילוי החביב עליה מכל בעיר אמסטרדם).

ב"הטירה הנעה" מסופר על סופי, נערה ביישנית העובדת בחנות כובעים. יום אחד סופי נתקלת בקוסם צעיר ונאה בשם האוול והוא... מציל אותה ממשהו? (עלי לציין שכאן אני לא זוכרת מה בדיוק קרה, כי עסקתי בהתלבטויות ביחס למתורגמן מאחורי). זמן קצר לאחר תחילת הסרט, סופי נתקלת במכשפה רבת עוצמה, שמטילה עליה כישוף שהופך אותה לאשה זקנה. כלומר היא עדיין אותה סופי, רק בגוף של אשה זקנה. סופי בורחת ברב מאמץ (לא קל להיות זקנה!) מהעיר, מביתה ומשפחתה, ומגיעה ל"טירה הנעה", היא ביתו של המכשף האוול. הטירה הנעה, הינה טירה נעה ומאד נאה, שנודדת ממקום למקום. בנוסף, יש בה דלת קסמים דרכה אפשר לצאת למקומות שונים: ערים שונות, שדה פורח, איזור טרשי נטוש... בטירה חי לא רק המכשף לבדו, אלא גם שדון "אש", להבה מתוקה ונרגנת כאחד, שמניעה את הטירה ומרבה להתלונן על מר גורלה. בטירה גר גם ילד קטן (ואמיתי לחלוטין) שדואג לבית ועושה עבודות שונות עבור הקוסם. "הזקנה" מתחבבת עד מהרה על שלושתם, והופכת לחלק מ"הטירה הנעה".

מעבר למהפך שחל על סופי, העולם עצמו מצוי במלחמה. קוסמים ומכשפות מגויסים להלחם לטובת המדינה. האוול הינו קוסם שוחר שלום, הכלאה בין מכשף רב עוצמה לנער או אפילו ילד תמים, שזקוק לאהבה והערצה. הוא מסרב להלחם, ובמקום זאת יוצא מדי לילה לעצור את המטוסים המשחיתים, שמטילים פצצות על הערים. אך על מלחמתו זו הוא משלם מחירים לא פשוטים.

למרות שעד כאן הכל נשמע די פשוט ומובן, עבורי עלילת הסרט לא היתה לגמרי בהירה ואפילו די מסובכת (במין דרך יפנית ולא "ממנטואית" כזאת). אולי זאת לא עלילה מהסוג "הרגיל" שאפשר להגיד: "א' קרה ואז קרה ב', וזה בגלל ש-ד' חשב שצריך להעניש את ג'". המניעים של הדמויות, המניעים של העולם, לא גלויים לחלוטין, וזאת חוויה מסוג אחר לצפות בכזה סרט. עדיין, אני חושבת שאם הייתי צופה בסרט פעם שנייה הייתי מיטיבה להבין את המתרחש בסרט על רבדיו השונים (עלילה, מסרים, התפתחות של דמויות ועוד).

הדבר הראשון ששמים לב אליו כשהסרט מתחיל, הוא כמה שהוא יפהפה. האנימציה צבעונית, רוויה, מתוקה, בעלת רקעים פנטסטיים. העולם כולו נראה מלא בהמצאות ונעים למראה - ממש כמו צעצוע שמתחשק לשחק איתו. למרות שהסרט הוא ביפנית, נראה כאילו הסיפור מתרחש באנגליה של ימי מלחמת העולם השנייה. למרבה המזל לא מדובר באנגליה אפורה וענייה, אלא אנגליה כזו שצבועה בצבעים חיים ויש בה אלמנטים פנטסטיים. מעניין לשים לב שהשלטים ברחובות הינם באנגלית, וכן העיתונים שמכריזים WAR!

יש בסרט הרבה דברים מאד מרגשים הקשורים ליחסים בין הדמויות, וליחסים של הדמויות עם עצמן. האוול סובל מרגשי נחיתות, כמו גם סופי, והתלות של האוול במראה החיצוני שלו (ביופיו) נוגעת ללב ומעוררת חמלה. זהו סרט על אהבה. על תפיסות ילדותיות ואידיאליות של אהבה, למול ההתבגרות שמחייבת אדם להתמודד עם אהבה כרגש מורכב, כחשיפה עמוקה מול אדם אחר, אהבה שכוללת דחפים ותשוקות, פחדים וכמיהות. כל התכנים האלה לא מוגשים לצופה מוכנים ולעוסים, הם פשוט מצויים בסרט, בדימויים שלו. זה סרט על הרבה דברים, אבל אני חשבתי שבעיקר זהו סרט על התבגרות, אך כאמור, יש הרבה שלא הבנתי, הרבה שלא הצלחתי לקלוט או לרשום.

מה שפחות אהבתי בסרט הוא דווקא את הסוף - פתאום הכל קרה מהר מדי, הפתרונות שנמצאו נראו לי שטחיים, או אפילו לא הולמים חלקים קודמים של הסרט. יכול להיות שבצפייה שניה אבין את הסוף של הסרט בצורה יותר טובה, אבל כרגע קשה לי להסביר (או אפילו לזכור!) מה בדיוק קרה בסוף.

מי שאהב את "המסע המופלא" קרוב לודאי שייהנה גם מ"הטירה הנעה", לעומת זאת מי שסבל מ"המסע המופלא"... עדיין יש סיכוי שייהנה מ"הטירה הנעה". מדובר בסרט קליל בהרבה, מצחיק ונעים יותר, הרבה פחות מוזר ומדכא. אפשר לומר שזה סוג של "סרט קיץ" של מיאזאקי. אבל בכל זאת מיאזאקי...