פשוט מאוהבת
נכתב ע"י יעל בתאריך 2/2/06

"פשוט מאוהבת" מסתמן כסרט הקלאסי לבילוי של סטודנטיות לפסיכולוגיה קלינית. הלכתי לצפות בסרט יחד עם חברתי ללימודים יעל צ. כאשר ערב לפני כן נטע וליאת "בדקו" את הסרט, ואמרו כי טוב. (כי מצחיק, מבדר, קליל, ולא מחייב, ונטע היתה מרוצה מכך שהסוף לא היה נדוש).

אזהרה - בביקורת זו נחשף פרט מהותי מעלילת הסרט, דבר העלול להפחית מההנאה שבצפייה (אם כי הפרט הנ"ל מופיע בכל תקציר/תאור של הסרט וגם בטריילר שלו ולכן הרשיתי לעצמי לכלול אותו בביקורת).

הסרט, שמתרחש בניו-יורק, מציג מצב מורכב מבחינה אתית: המטופלת הרווקה של הפסיכולוגית, מתאהבת בבנה הצעיר של הפסיכולוגית. תסבוכת כזאת. המפגש בין המטופלת לבין בן המטפלת הינו מקרי לחלוטין, לא מדובר באיזה סוג של "acting out" (מושג פסיכולוגי שטרם למדתי לעומק, אך להבנתי ניתן לתארו כמצב בו המטופל/ת מתנהגים את המשאלות/רגשות שלהם במקום לבטאם באופן מילולי, במסגרת הפגישה). אומה תורמן מגלמת את המטופלת, מריל סטריפ את הפסיכולוגית, ובריין גרינברג את השחקן בר המזל שיצא לו לשחק לצד שתי השחקניות הגדולות האלה.

ככל שהרומן מתקדם, וסיפורים אודות הבן-המאהב חודרים לטיפול, מתחוור לפסיכולוגית שבנה, בחור יהודי מבית טוב, מאוהב בגויה המבוגרת ממנו בעשור וחצי. מדובר במשבר גדול עבור המטפלת, שמונעת על ידי שיקולים מקצועיים של טובת המטופלת, אך לא פחות מכך מתקשה להתמודד עם העובדה שבנה בחר בחירה שמנוגדת לאורח החיים היהודי שבבית. הניגוד הזה אחראי לכך שהשעה הראשונה של הסרט מכילה הרבה מאד סיטואציות קומיות, שעשויות בטעם טוב, ומשוחקות היטב (על ידי שתי השחקניות, אבל אני יותר התרשמתי ממריל סטריפ). אפילו קטעים שהיו יכולים לצאת וולגריים, למשל כאשר אומה מתארת את הפין היפהפה של בנה של הפסיכולוגית, עוברים מסך באופן קומי וחינני. אהבתי.

מעבר לחלקים הקומיים שנובעים מאי ידיעה של הדמויות את המצב, נהניתי גם לראות על המסך רומן בין גבר ואשה – רומן מלא חום, תשוקה, אהבה, והומור, וגם - קונפליקטים. הדבר היחיד שלא נהניתי לראות על המסך היה צבר פסים, ששכן במרכז המסך וריצד לו בהנאה החל מתחילת הסרט ועד סיומו. אין מה לומר - בית קולנוע "עממי" בחיפה שוב הוכיח שהוא מחזיק ציוד מקצועי וחדשני... הפעם האחרונה שראיתי שם סרט היתה בשנה שעברה, עת צפיתי עם קרן ב"צבים אינם יכולים לעוף", ומי שרוצה יכול לקרוא בביקורת עד כמה סבלנו מהסאונד הלחשני של הרמקולים המקולקלים. אז הפעם אלה היו פסים על המסך. פעם הבאה? אולי לא תהיה. מכל מקום, יעל ואני החלטנו בתחילת הצפייה שלא ניתן לזה להרוס לנו את הסרט, ובסך הכל הצלחנו להתעלם, אבל זה עדיין מקומם אותי שכל כך הרבה פעמים אני חייבת להחליט בתחילת סרט לא לשים לב לדפקט כזה או אחר של בית הקולנוע.

ככל שעובר הזמן הסרט מאבד את המומנטום שיש לו בתחילתו ומתחיל להיות משעמם. גם הטיפול שמוצג בסרט לא מתחרה עם הסדרה "בטיפול"... נראה שהמודל האמריקני שהסרט מציג הוא של סוג של coaching - כלומר המטפלת תומכת במטופלת, ומעודדת אותה, אבל לא נראה שהטיפול כולל מהלך אמיתי של העמקת ההיכרות העצמית, או של עבודה על קונפליקטים של המטופלת בחייה האישיים או בקשר בינה לבין המטפלת. השימוש במודל של "טיפול כעידוד" קצת מחליש את הדרמה שיכולה להתקיים כאשר נוצר כזה משולש בעייתי במציאות. (קשר קרוב בין מטופלת למטפלת, קשר קרוב בין אם לבנה, וקשר קרוב בין מטופלת לבן. מה לעשות שלא כל הקשרים האלה יכולים להתקיים במקביל...) ככל שהמתח שנובע מהמשולש הבלתי אפשרי הזה התפוגג, החלה ירידה בעניין האישי שלי ושל יעל בסרט. מה לעשות, גם בחופשת סמסטר כשאנחנו רוצות קצת לנוח ולהתבדר, אנחנו עדיין סטודנטיות לפסיכולוגיה.

בסך הכל, "פשוט מאוהבת" הינו סרט נעים, מבדר, שעשוי בטוב טעם. זה לא סרט חשוב וזה לא סרט משמעותי, אבל למי שזקוק(ה) לקומדיה רומנטית מבדרת - "פשוט מאוהבת" (Prime) הינה אופציה בהחלט סבירה.