סורק אפלה
נכתב ע"י יעל בתאריך 16/10/06

סורק אפלה, סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר ("חיים בהקיץ" - Waking life) מבוסס על הספר A scanner darkly של פיליפ ק. דיק שיצא לאור בשנת 1977. פיליפ ק. דיק כתב ספרי מדע בדיוני, שפעמים רבות (לצערי קראתי רק מעט) עוסקים בשאלות של זהות, זיכרון, ותודעה - כאשר לא פעם תימות אלה מקושרות לשימוש בסמים, ולתרבות הצריכה של סמים.

היות ולא קראתי את הספר, אתאר את עלילת הסרט, אשר מתרחשת במחוז "orange" אשר בקליפורניה, בשנה עתידית. באותו עתיד, נפוץ השימוש בסם D, אשר ההתמכרות אליו מהירה, וההשפעה על המח ועל תפקודיו הרסנית. בוב ארקטור הוא סוכן של ארגון שמטרתו להלחם בשימוש בסמים, אך הוא עצמו מכור לסם D וחי חיים של "ג'אנקי" ו"דילר". בעבודתו הוא מסתובב לבוש בחליפה הסוואה "מערבלת" אשר אינה מאפשרת לראות את פניו שלו, ובמקום זאת מציגה מעין "קליפ" משתנה של תווי פנים גבריים ונשיים. כך מתהלכים כל הסוכנים האחרים באותו מוסד - ללא פנים מזוהים. בחיים שמחוץ לעבודה יש לבוב את החבר'ה שלו – בריס, ארני, וחברה בשם דונה, שעיקר עיסוקם הוא צריכת סמים וניהול שיחות מבלבלות, מעגליות, מתישות המתאפיינות בלוגיקה בעייתית (בקיצור - "שיחות סמים"). במסגרת עבודתו בוב צופה בסרטים אשר צולמו במצלמות המעקב ששתל הארגון בדירתו... הלכה למעשה, הוא צופה בעצמו כאשר הוא תחת זהות אחרת, דבר שמביא את החוויה המפוצלת של חייו הכפולים לשיאה.

הסרט עשוי בטכניקה דומה לזו שלינקלייטר השתמש בעבר בסרטו "חיים בהקיץ". הסרט מצולם, אך לאחר מכן מאויר, כך שהתוצאה הינה מצד אחד מאד ריאליסטית, ומצד שני מאד "הזויה". השחקנים נראים כמו עצמם וקל לזהות את קיאנו ריבס כבוב ארקטור, וינונה ריידר כדונה, וודי הארלסון כארני, ואת רוברט דאוני ג'וניור (המעולה) כג'יימס בריס. אך יחד עם זאת, האנימציה כל הזמן משתנה, זזה, "מתנדנדת", מעוררת בצופה "מחלת ים", שמתאימה לסרט שעוסק בסמים, במצבי תודעה משתנים, ובבלבול הרב שחוות הדמויות בנוגע לעצמן. חלק מהבלבול נובע מכך שהדמויות עסוקות בשאלות "פרנואידיות" כמו מי צופה בהן, מי עוקב אחריהן, ותחת השפעה של איזה סם, אדם, או ארגון הם מצויים.

תחת איזו השפעה באמת? עלילת הסרט מתקדמת באופן שמתעתע בצופה. תשובות בתחילת הסרט מתגלות כלא נכונות במהלכו, לא ברור מי "הטובים" ומי "הרעים", במי אפשר לתת אמון, ובמיוחד התחושה של הגיבורים (במיוחד של בוב) היא שהוא אינו יכול לתת אמון בעצמו, במוחו שלו ובהבנה שיש לו בנוגע למתרחש. הכל מבלבל, כל הזמן. קשה לצפות בסרט כזה.

הלכתי לסרט בפסטיבל הסרטים בחיפה, יחד עם שכני ורעי גל, שקיבל הזמנה מחבר שעובד בסינמטק. הסרט הוקרן באולם האודיטוריום הגדול, בו התקבץ קהל רב, של אנשים שנהניתי לראות. הגעתי לסרט אחרי לילה של מעט מאד שינה, אפופה ומבולבלת, במצב רוח "מושלם" לסרט "מאפס" כמו סקאנר דארקלי. אחרי תחילת הסרט גל ואני החלפנו חוויות - שנינו אהבנו את החזות שלו, את הסיפור שהתחיל בצורה מבטיחה ומסקרנת. המשך הסרט מהווה אכזבה מסויימת. הסיפור נראה חסר, ולטעמי הסתיים מהר מדי, מבלי שהעלילה התבשלה מספיק, או שהמסרים של הסרט נחוו באופן עמוק מספיק. זה כאילו שהסרט לא ממש הלך עד הסוף, לא באמת העביר איזה מסר חתרני (שאני משוכנעת שהיה מצוי בכתביו של דיק).

תחילת הסרט מלהיבה - העולם המוצג בו חדש, מסקרן ומפחיד; סופו – מקבל קצב וחיות מחודשים; החלקים הפנימיים של הסרט ארוכים, מייגעים, מבלבלים. גל, מוסיקאי במקצועו, העלה השערה שפס הקול כולל שימוש בתדרים נמוכים, המצויים מתחת ליכולת של האוזן האנושית לקלוט אותם כצליל, אך שגורמים לתחושות גופניות של אי נוחות, ומתח. (זה מה שהסרט מעורר). אין לי ספק שחוויה מייגעת ומבלבלת של צפיה הולמת את הסרט, ולכן במקום להגיד שהסרט לא היה אמור לגרום לחוויה כזאת, אני טוענת את ההיפך – שהוא לא גרם למספיק מהחוויה הזאת. מי שראה את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", אשר מבוסס גם הוא על ספר (אמנם לא של פיליפ ק דיק) יכול להבין בדיוק על מה אני מדברת. פחד ותיעוב בלאס וגאס הינו סרט קשה לצפיה ולעיכול, אבל הוא טוב בדיוק מסיבה זאת.

מה שמאד היה לי חסר זה שבניגוד להתחלה המבטיחה, בהמשך הסרט אין ממש פיתוח נוסף של העולם, של החברה העתידנית-עכשווית הזאת, ואין תחושה שמה שקורה לגיבורים באמת קורה לעוד הרבה אנשים באותה חברה. בנוסף, לא מספיק בהיר מהיכן מגיע הצורך הנפשי של האנשים בחומר D, ולמרות שהנושא עולה בתחילת הסרט הוא אינו מפותח. לסיכום אומר ש"סקאנר דארקלי" לא הולך עד הסוף – לא מבחינת עלילה ומסרים, ולא מבחינת חווית הצפייה, אולי בדיוק בגלל זה הוא בכל זאת סרט שאפשר להנות ממנו.