![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() |
צ'ארלי והשוקולדה היה אחד הספרים הראשונים שאמי הקריאה לי בתור ילדה. אני זוכרת כל פרט ממה שמתרחש בו וכמה הייתי נסערת בסופו. אני גם זוכרת את החוויה של לקרוא בספר, את צורת האותיות, את גודל הדפוס, את האיורים שבו, ואת התחושות והמחשבות שעלו אצלי בזמן הקריאה. בשנת 1999, נתתי לאורן (שמאוד אוהב שוקולד) מתנה את הספר, יחד עם כרטיס זהב וחבילה של ממתקים. הוא קרא את הספר, אכל את הממתקים, וחכה חמש שנים כדי לצפות בסרט יחד איתי ועם קרן בקולנוע. צ'ארלי באקט הוא ילד אנגלי, שחי עם הוריו ועם שני זוגות הסבים שלו בבקתה עלובה בלונדון. על אף עוניים, פיטוריו של האב מן המפעל, הקור והרעב, משפחת באקט מצליחה לשמור על רוח טובה ועל אופטימיות. מדי ערב הם מתכנסים סביב מיטת הסבים (ארבעתם חולקים יחדיו מיטה זוגית) ומדברים ומעלים זכרונות. ווילי וונקה הוא ילד אנגלי (בשנות הארבעים לחייו) שחי במפעל השוקולדה הגדול בעולם. במפעל שלו מיוצרים הממתקים המשוגעים ביותר שאפשר לדמיין - גלידה שלא נמסה לעולם, מסטיק שאינו מאבד את טעמו, שוקולדים מכל מיני מינים וסוגים. בעקבות ריגול תעשייתי (חמש עשרה שנים לפני ההווה של הסרט) המפעל נעל את שעריו וכל העובדים פוטרו. כעבור זמן מה, חזרו השוקולדים והממתקים לצאת מן המפעל ולהישלח לחנויות, אך איש לא נכנס או יצא ממנו. ווילי וונקה הפך לאגדה, ובית החרושת שלו למסתורין. כל זה עד שיום אחד ווילי וונקה מחליט לצאת במבצע - הוא מטמין בחמש חפיסות שוקולד חמישה כרטיסי זהב, שיקנו לחמשת המוצאים המאושרים: כניסה ליום ביקור במפעל, אספקה של שוקולד לכל החיים ופרס נוסף ומסתורי, שינתן רק לאחד מהילדים. אחרי שהידיעה הזאת מתפרסמת, כל ילדי העולם (וגם כמה מבוגרים) נכנסים לבולמוס קניית שוקולד, בתקווה למצוא את כרטיס הזהב. גם צ'ארלי שלנו, שמגולם על ידי הילד המקסים ביותר בעולם (פרדי היימור שחקן מצויין שגלם את הילד ב"למצוא את ארץ לעולם-לא", גם שם לצד ג'וני דפ!) נסחף בהתלהבות. הוא וסבא יוסף (ככה לפחות הוא נקרא בתרגום של אוריאל אופק) מתלהבים מ"כרטיס הזהב" וסבא יוסף מספר לנכדו על הימים בהם עבד בבית החרושת לשוקולד... יום הולדתו של צ'ארלי חל עוד שבוע, ובכל שנה צ'ארלי מקבל ביום הולדתו מתנה מהוריו - טבלת שוקולד. האם הכרטיס הזהוב ימצא בטבלת השוקולד של צ'ארלי? התחלת הסרט גרמה לי לתחושת עונג - הסרט פשוט יפהפה. המשחק נהדר, וכל ההעמדה של העולם, החצי מציאותי חצי פנטסטי, על תילו, נעשתה בצורה משובחת. גם התחלת הספר נפלאה, ולכן המעקב ההדוק (כמעט אבל לא לגמרי) של הסרט אחריו עוזר בשלב זה. בהמשך אנו זוכים להכנס, יחד עם חמישה ילדים ומלוויהם, לבית החרושת המסתורי והגדול ביותר בעולם לשוקולד. נכיר את הילדים הזוכים - רובם ביזאריים/דפוקים באופן מטריד, ואת מר וונקה שאינו מפגר הרבה אחריהם. ווילי וונקה עוצב (בסרט) בדמותו של מייקל ג'קסון - הוא ילדותי, נוירוטי, מודע עד כאב למראהו, אך עם זאת הוא תמים בלי גבול. ברור שמדובר באמן דגול, יוצר שאין שני לו (טוב, אז אולי זה נכון על ווילי וונקה ולא על מייקל ג'קסון). וונקה מסייר במפעל, ומציג בפני המבקרים את תהליכי הייצור הסודיים, את ההמצאות החדשות ביותר, ואת הפיתוחים השערוריתיים ביותר. כל זאת בעיצוב צבעוני ועליז ותוך שירים וריקודים של "האומפה לומפה" (לא, אני לא מתכוונת לגלות לכם מי הם, תצטרכו לראות את הסרט!) בעצם הבעיה הכמעט יחידה של הסרט היא שהוא עוקב באופן צמוד מדי אחרי עלילת הספר (פרט לסופו). הספר בנוי בצורה של "99 תפוחים על העץ, נפל אחד והתפוצץ"... רק עם ילדים (מזל שיש רק חמישה). בספר ילדים זה עובד טוב, אבל בסרט המיועד לכל הגילאים המבנה הצפוי הופך את הסרט למשעמם לפרקים ונראה כאילו הסרט מתקדם ממוסר השכל אחד למשנהו. בעיני נדרשה התייחסות אחרת לעלילת הספר הקיימת, כדי שהסרט יהיה יותר מותח ומרתק. למשל, היה אפשר להדגיש יותר את התחרות בין הילדים, או את היחסים בין צ'ארלי והסב, או בין צ'ארלי ומר וונקה - למרות שכל זה לא היה מודגש בספר. כצידוק, אפשר להתפלסף ולהגיד שהעובדה שזה לא היה כתוב בספר, לא אומר שזה לא קרה! אפשר לומר שרואלד דאל (הסופר, שכתב גם את "ג'יימס והאפרסק הענק") תאר רק חלק מההתרחשויות והסיפורים של הדמויות, וכך שבעיני דווקא אם לא נצמדים לטקסט, אפשר למצוא (להמציא) עולם ומלואו של נרטיבים גם בתוך ספר חתום. בהתאם, האלתור והמרחק שהסרט לקח מהספר בסיומו היו מוצלחים. המבט הציני על ילדותו של ווילי וונקה הפך את סוף הסרט להרבה יותר מעניין. כשניסיתי לחשוב על מה בעצם הסרט הגעתי למסקנה שהוא עוסק ביחסי הורים וילדים. אהבתי מאד את הקטע שבו ווילי וונקה לא מסוגל להגיד את המילה parents - הורים. זה היה משעשע. הילדים שבסרט הם מפלצתיים, אבל זה רק בגלל שהוריהם הניחו להם להיות כאלה: הם שפינקו אותם יתר על המידה, לא הציבו בפניהם גבולות, או דחפו אותם להיות "מנצחים" (כל ילד בעייתי וההורה הדפוק שלו). מה אומר? הסכמתי! אני בעד לחנך ילדים. כמובן שמול כל ההורים הדפוקים, המשפחה הענייה של צ'ארלי בקט מוצגת כניגוד מוחלט. היחסים חמים, קרובים, פתוחים... זה אפילו קצת מרגש. כי צ'ארלי הוא באמת ילד כל כך טוב שפשוט בא לאמץ אותו על המקום (אבל הוא לא יסכים לבוא בלי ההורים). צ'ארלי והשוקולדה הוא סרט ראוי מאד. הוא צבעוני והומוריסטי, עם הומור לא מתקתק ולפרקים אפילו קצת מרושע. הסרט יפהפה, וזה די צפוי (אם כי לא פחות מענג) כאשר מדובר בבמאי כמו טים ברטון. עדיין, היו חלקים בתוך בית החרושת שהרגשתי שהיה אפשר לעשות יותר טוב - חלק מהמכונות/אביזרים נראו מקרטון, יותר כמו תפאורה ופחות כמו "בית החרושת הכי מגניב שראיתי מימיי". קרן היתה שותפת להרגשתי בנושא זה, וגם היא, כמוני, מאד אהבה את הויזואליה של התחלת הסרט. מבחינתי אפשר לומר, שלמרות שבשלב כלשהו באמצע מתעורר שעמום קליל, זה סרט שבו ההנאה מובטחת. |
|---|
|
|
|
|---|

