את המשפט הזה אומרת דמותה של הסופרת וירג'יניה וולף בסרט "השעות". היא מנסה לשכנע את בעלה לחזור לגור בלונדון שוקקת החיים ולעזוב את הכפר השלו אליו עברו כדי לעזור לה להחלים ממצבה הנפשי הקשה. המשפט הזה התאים קצת גם למצב בו נמצאנו, אמי ואני, כשהחלטנו אתמול בערב ללכת לסרט, חרף המצב הבטחוני. אתמול היה יומה השני של המלחמה בעירק, ולמרות זאת החלטנו לא להימנע מהחיים, אלא לנסות לחוותם בקולנוע. התפלאתי מאד לגלות שהקולנוע היה שוקק חיים ומלא כמעט לגמרי. אמי ואני נשאנו איתנו תיקים חריגים בגודלם, שהכילו בתוכם את מסכת הבושה - מסכת הגז, ששאר האנשים בקולנוע פשוט השאירו בבית. או שמא, מי שהלכו לקולנוע הם אנשים שממילא אין להם מסכות ולכן העדיפו לסיים את חייהם מול מסך הכסף... בשלווה.
את הביקורת הזאת, בשונה מהאחרות אני כותבת ליד שולחן כתיבה, בכתב יד, ובכך אני קצת מזכירה לעצמי את וירג'יניה וולף מהסרט, כאשר היא כותבת את "מרת דאלאווי". ממחקר אינטרנטי קטן שערכתי, למדתי ש"מרת דאלאווי" הוא הספר הראשון אותו קרא מיכאל קנינגהם, הסופר של "השעות". "מרת דאלאווי" השאיר עליו את חותמו והיווה את ההשראה לכתיבת הספר "השעות", אשר פורסם בשנת 1998 (הספר זכה בפרס פוליצר בשנת 1998). סקוט רודין, מפיק סרטים, רצה וגם וקיבל את הזכויות לעבד את הספר לקולנוע, הוא פנה לבמאי המוכשר סטפן דלדרי (בילי אליוט) שנאות לביים את הסרט. קנינגהם אמר בראיון, שאין שום צורך לקרוא את "מרת דאלאווי" על מנת להבין את ספרו, למרות זאת, בעיקבות "השעות", הפך סיפרה הישן של וירג'יניה וולף לרב מכר היסטרי.
העלילה מתרכזת ביום אחד בחייהם של שלוש נשים שונות בשלוש תקופות זמן שונות, אשר מתמודדות כל אחת עם בעיותיה האישיות.
1923, וירגיניה וולף (ניקול קידמן), סופרת. כותבת את ספרה "מרת דאלאווי" ומתמודדת, בעזרת בעלה התומך, עם חוסר האיזון הנפשי שלה.
1951, לורה בראון (ג'וליאן מור), אשת משפחה בהריון. קוראת, מזדהה ומושפעת מספרה של וירג'יניה וולף, ומתמודדת עם רצונה העז לברוח מחייה כפי שהם.
2001, קלריסה ווגהן (מריל סטריפ), מעין השתקפות מודרנית של מרת דאלאווי. מטפלת בבעלה לשעבר, שגוסס מאיידס, ומתמודדת עם חיים ריקניים.
בהתחלה הסרט מעט מבלבל, לוקח זמן להבין את מערך הזמנים השונים ואיך, אם בכלל, שלושת הנשים קשורות אחת לשניה.
אני מאד אוהבת סרטים בהם יש סיפורים נפרדים שמתחברים ומשתלבים ביניהם במהלך הסרט. בסרט הזה, בשונה מסרטים אחרים כאלו, הסיפורים השונים אינם מתרחשים בזמן מקביל. כדי ליצור את החיבור ביניהם, היה צורך בהרבה יצירתיות, תחכום ומקוריות, אני מאוד התרשמתי מהאופן בו נעשה השילוב הזה בין התקופות. אבל... נראה לי שהצופה עסוק יותר מדי, או לפחות כך אני הייתי, בלהבין שכלתנית את מעברי הזמן וההקשר ביניהם, ויש לו פחות הזדמנות להפוך מעורב רגשית. בנוסף, הסרט קצת קר, כנראה שהתסריט (אהה, נמצא האשם, התסריטאי) לוקה בחסר. החלטתי לתת ל"השעות" ארבעה כוכבים, בעיקר בגלל המקוריות שלו, אבל היות והמקוריות היא כנראה במקור של הסופר, מבחינתי, כוכב שלם מוענק לספר ולא לסרט.
אחד הדברים המעניינים בסרט הוא לראות את ניקול קידמן תחת "הסוואה". אני חושבת שאולי רק פעמיים או שלוש במהלך הסרט הצלחתי לזהות אותה. זה קרה בעיקר כשהיא צחקה, וזה לא קרה הרבה בגלל דמותה הדכאונית... את ההזדמנות שקיבלה קידמן, לא מקבלים הרבה שחקנים (בעיקר שחקנים בעלי חזות אטרקטיבית): היא קיבלה הזדמנות להוכיח שהיא אינה אהודה רק בגלל המראה, אלא בגלל יכולת המשחק שלה. אך לא רק קידמן, גם ג'וליאן מור ומריל סטריפ משחקות טוב מאד, ובכלל המשחק בסרט הוא אחד הצדדים החזקים שלו. מעניין לציין שלג'ון סי ריילי, שמשחק את בעלה של לורה בראון, יש תפקיד דומה מאד ב"שיקגו" - בשני הסרטים הוא משחק בעל שמאד אוהב את אשתו על אף חסרונותיה.
אמא שלי אמרה על הסרט משהו מצחיק: "אשתו של מר שמידט הגיעה לקולנוע". היא אמרה את זה כי "השעות", כמו "אודות שמידט", הוא סרט קצת מדכא שמעורר מחשבות על משמעות החיים. היו כמה מסרים בסרט, חלקם מדכאים יותר, חלקם פחות, אבל המשפט שממשיך להדהד אצלי בראש הוא המשפט איתו פתחתי את הביקורת:
