הסיכום של אילנה
|
שנת 2004 היתה השנה שבה ראיתי יותר סרטים ישראליים מאשר בכל שנה אחרת. שלושה מהסרטים - "ללכת על המים" (איתן פוקס), "האושפיזין" (גידי דר) ו"מדורת השבט" (יוסף סידר), הם סרטי עלילה שכולם עשויים היטב מבחינת משחק, צילום ובימוי. מבחינת התסריט ו"מבחינה רעיונית" כל אחד מהם, בדרכו, היה מגמתי ומניפולטיבי. מבחינה זו, הפחות "שקוף" שבהם היה "מדורת השבט". ברמת "הנאה", הכי נהניתי מ"ללכת על המים". שלושת סרטים שבאמת הכי נגעו בי וטלטלו אותי רגשית - ולכן גם היותר משמעותיים לי - הם: סרטו של אורי סיון (שהוא בני) - "היתה לי ילדות מאושרת", על מכאוביה, המוכרים לי היטב, של חיי משפחה. ושני סרטים דוקומטריים-פוליטיים - "הילדים של ארנה" (ג'וליאנו מר-חמיס) ו"מחסומים" (יואב שמיר) - שנגעו באטימות "בבנליות של הרוע" ובמכאובים של קיומינו כאן כישראלים מול פלשתינאים. |