"האושפיזין", "ללכת על המים", "מדורת השבט", "היתה לי ילדות מאושרת", "הילדים של ארנה", "מחסומים" - את ששת הסרטים הישראלים האלה
ראיתי במשך השנה. כל הסרטים חיים עדיין בתוכי - וזאת אומרת שהם הרשימו אותי, זאת אומרת שלפחות מבחינתי, יוצרי הסרטים התרוממו מעל הבינוניות.
מספר מילים על כל אחד:
- "האושפיזין" - הרשים אותי שיוצרים חרדים יכולים להשתלב יפה בעשיה הקולנועית (החילונית). אולי אנחנו והם לא כל כך זרים זה לזה.
- "מחסומים" - ליבי ליבי לחיילים-הילדים, שחייבים להכריע בגורלם של נשים זקנות חולות. ואחרי שהחייל-הילד בליבו הרחום, כבר החליט לתת לזקנה לעבור, אז היא פתאום ביקשה לצרף גם כמה גברים. הרגשתי הקלה כאשר הוא ביקש שהקצין האחראי יבוא ויקח עליו את האחריות של ההחלטה. והעול ירד מהחיל-הילד. ומי זה הקצין? קצין-ילד, אולי עוד יותר צעיר מהחייל... צר לי על הילדים שלנו - איזה מעמסה נוראית הטלנו עליהם.
- "ללכת על המים" - ראיתי את הסרט בפסטיבל ברלין עם חבר גרמני. החוויה שלי היתה בהתחלה כאילו אני רואה סרט בלשי זר, וזאת עד שליאור אשכנזי הוציא את הקללה בגרמנית. אז התכסיתי בעור ברווז והרגשתי שאני שם. לעומתי, החבר הגרמני ראה בסרט כולו דיון בנושא הומוסקסואליות... ותו לא. ואולי זאת היתה הכוונה של היוצרים.
- "הילדים של ארנה" - קשה, קשה ומזעזע. רוב הילדים מהסרט כבר עלו כקרבנות לשנאה ולטמטום האנושי.
- "מדורת השבט" - לא הרשים אותי במיוחד. ובכל זאת, רשמתי לפני שיש כאן יוצר דתי המסוגל לראות את הקולקטיב הדתי, כציבור שזנח כל חשיבה עצמאית. שבוי בדוגמה.
- ואחרון, אחרון חביב - הסרט של אורי סיון - "היתה לי ילדות מאושרת", כל כך אנושי, רגיש, עדין ואישי - הלוואי שעוד יזכה לבמה המתאימה.
להתראות
<<< לסיכום של אילנה
[חזרה]
לסיכום של אורן >>>
|
