סיבוב פרידה

תחנה שישית: כוכבים וחברים נפרדים

ואחרי שבכל התחנות שמעתם רק אותנו, נקדיש תחנה גם לתגובת אלו שליוו את האתר "מהצד השני"

צבי

צבי הוא חבר ותיק שלי ממש מתחילת הלימודים ב- 1996. צבי ליווה את האתר בנאמנות רבה לכל אורך השנים, והיה שותף פעיל ונלהב לצפייה בסרטים. מאז שצבי סטודנט (ויש יופי של הנחה) הוא הפך לסינמטקאי מושבע, שצופה בשלל סרטים, והקרנות טרום בכורה. אז היינו הולכים ביחד. הבעיה כיום היא, שהמרחק בין ירושלים לחיפה שינה קצת את הרגלי הצפייה המשותפים שלנו... אבל עוד לא אבדה תקוותנו, שנחזור לימים הטובים, כששנינו מתגוררים באותה העיר. (ואם גם ארנן ודותן יצטרפו, יהיה זה כביר).

כשקראתי את הכתבה הראשונה בסיבוב הפרידה מהאתר ("בראשית") נתקפתי בפרץ של נוסטלגיה. שוטטתי בנבכי האתר עד אמצע הלילה והתעוררו אצלי זכרונות רבים. אני זוכר את הלוגו הראשון של "It’s critical” ואת ההחלפה לשם החדש. אני זוכר כמובן את קריאת הביקורות הראשונות, כמו זו של "מימיק". חזרתי אליה עכשיו ולמרות שיעל אומרת שהיא ארוכה, מסורבלת ומביכה, לדעתי היא ממש מוצלחת! מאוד מצחיקה ומשקפת את רוחו של האתר.

בזכות האתר והביקורות של יעל, אני זוכר היטב את האירועים עצמם – ההליכה המשותפת שלנו (אנשי חבורת האוניברסיטה) לקולנוע, וכל מה שמסביב. אולי הסרטים הזכורים ביותר (בגלל ראשוניותם) הם "הכי טוב שיש" ו"ארמגדון". הדיבורים שהיו לנו אחריהם זכורים לי כאילו היו אתמול. הביקורות של יעל הפכו ל"שיחת היום" בחבורה.

האתר גם מהווה מסמך היסטורי חשוב באופי תיעודו של אירועים מרכזיים שלא קשורים רק לסרטים, כמו סיפור מציאתו ומותו של תולי החתולון. גם ההשקעה של יעל ואורן באתר זכורה היטב. ביקור טיפוסי בדירה של יעל ואורן כלל את יעל מכינה ביקורת חדשה, ואת אורן עמל על העיצוב ועל סקירת סטטיסטיקת המבקרים באתר. בכל שנה בסביבות מרץ, האתר התקשט לכבוד טקס האוסקר וערך הימורים לקראת הטקס וסיכומים. כל "כוכבי האתר" התבקשו לכתוב את הסיכום שלהם. אפילו כתבתי כמה ביקורות סרטים. בכלל, היה נחמד להראות לחברים שאני כוכב באתר אינטרנט.

כמו שנכתב ע"י יעל, קרן ואורן, רשת האינטרנט המודרנית היתה צעירה מאוד כשקם האתר. האתר מהווה מעין מכונת זמן המאפשרת לעקוב אחרי התפתחות הרשת. כשעברתי על הביקורות הראשונות, היה מצחיק לשמוע את קטעי המידי שצורפו לדפים. אין מה לעשות, הקבצים היו חייבים להיות קטנים בימי המודמים של ה 28K. שמתי לב גם שמשהו חסר לי בדפי האתר. מין משהו בתחתית הדף. אה, איפה הטוקבקים?!? האתר של יעל הקדים את זמנו – הוא היה בלוג לפני שהמושג הוגדר, ועוד בלוג נטול טוקבקים! את הטוקבקים החליפו הפורומים של האתר, שצצו באיזשהו שלב. היו תקופות בהן התקיימו בפורומים שיחות ערות. גם אני השתתפתי מדי פעם, ועקבתי כמעט מדי יום. אבל, הזמנים השתנו, הכוכבים התפזרו לכיוונים שונים, והפכנו להרבה יותר (מדי) עסוקים. אפשר רק להיזכר איך פעם, כשהיה לנו יותר זמן (לא יודע איך, בכל זאת למדנו אז!), ראינו הרבה סרטים ביחד. אז הגיע הזמן להיפרד מהאתר, אבל אני מאמין שגם בעוד 10 שנים נוכל לחזור אליו ולהיזכר איך האינטרנט, וגם אנחנו, היינו פעם.

דותן

דותן הוא חבר ותיק, אולי אפילו ותיק מצבי במספר שעות? גם אנחנו נפגשנו בירושלים, כסטודנטים בחוג מדעי המחשב. דותן, כיוצא קיבוץ, לא היה ממש ערוך לאור הזרקורים, אבל סרטים הוא דווקא אהב. מה לעשות שבמהלך חצי העשור האחרון נולדו לו... אחד, שניים, שלושה ילדים! ולכן בימים אלה דותן ממעט לבקר בקולנוע, ומעדיף לצפות בסרטים בבית. או אולי סתם להשלים שעות שינה... בקטע זה דותן נזכר בימי הרווקות החורפיים, ובימי הכוֹכבוּת הזוהרים.

המעמד ככוכב ריגש אותי מאוד. מעולם לא זכיתי לככב בשום מקום (אולי למעט משחקי כדורגל שכונתיים בודדים כששיחקתי מול ילדים הצעירים ממני בשנתיים), ועל כן השתדלתי לעמוד במחויבות הכרוכות בתואר הרם (למשל, להתנהג בכל מקום נימוס כדי לא להוציא שם רע לאתר), ולעיתים הצטרפתי ליעל לצפיה משותפת בסרט.

אך דעו לכם שהצפיה בסרט ככוכב האתר אינה מלאכה קלה, שהרי בסוף הסרט עלי לדרג אותו ולהוסיף מספר מילים. כך, הייתי יושב בסרטים, קוסס ציפורניים (אפילו אם לא מדובר בסרט מתח), ומנסה לדרג בראשי את הסרט, ולנחש מה יגידו חבריי. ואז, בסוף הסרט מגיע הרגע הגדול בו נותנים ציונים, מחליפים דעות, ולעיתים קצת מתווכחים (אם כי בדרך כלל יש הסכמה). לאחר המתנה של מספר ימים מגיע אימייל המודיע שסיקור הסרט הועלה לאתר, ואני קורא בשקיקה את מה שיעל כותבת. האם הוזכרתי? האם אני מסכים עם תיאור הסרט? גם על סרטים בהם לא "כיכבתי" אהבתי לקרוא, אך רק לאחר שכבר צפיתי בהם בעצמי. היה מעניין לקרוא מה חשבה יעל על הסרט, ולעיתים לגלות בעזרתה עוד נקודות בסרט אשר לא הייתי מודע להן או לא שמתי לב.

מעבר לפרסום האדיר והחשיפה הרבה שהאתר סיפק לי, היתה לו עוד השפעה ישירה עליי: בזכותו הודבק לי התואר "מכחישן חורף" שכנראה מצא חן בעיניי רבים מחבריי (גם כאלה שלא הרבו לבקר באתר), ואשר משתמשים בו לעיתים תכופות כנגדי. אך נקמתי לא אחרה לבוא: כשיעל הדביקה לי את התואר הייתי בעמדת מיעוט בעניין החורף, ולכן גמרתי אומר לעשות מעשה: ומאז משנה לשנה החורף הולך ומתקצר (עכשיו אתם סוף-סוף מבינים למה. אין לזה שום קשר להתחממות הגלובלית) וכולם כבר מבינים שמיותר לגמרי לקנות לכבודו מעילים, מטריות, סוודרים, ושאר בגדים מסורבלים.

עודד

עודד הוא חבר של אורן עוד מימי הילדות, והוא ודיאנה, בת זוגו, למדו וגרו בירושלים, כמונו, והפכו להיות שותפים לבילוי ולצפיה בסרטים. כך, גם הם נתפסו ברוח האתר, ועודד נהיה פעיל בפורום. ודיאנה אף כתבה לנו סקירה על הצוענים בקולנוע.

קרן יעל אורן ושאר חברי/ות הפורום (ובעיקר הכותבים/ות הקבועים/ות מהתקופה בה הייתי פעיל יותר בו).

השינויים הטכנולוגיים המשמעותיים בתחום הקולנוע, הטלויזיה והאינטרנט שהתחוללו מאז הקמת האתר השפיעו לדעתי מאד על האופן בו אנו נוהגים/ות היום לצפות בסרטים. אני עדיין זוכר (בקושי...) את התקופה בה אני ודיאנה נהגנו לצאת באופן קבוע לצפות לפחות בסרט אחד בשבוע בסינמטק בירושלים (תקופה שהשפיעה רבות על טעמי בסרטים ובעיקר על חיבתי לקולנוע החוץ הוליוודי בכלל והאירופאי בפרט).

וכיום עיקר הסרטים בהם אנחנו צופים הם בפורמט DVD (כן אני עדיין מטפח את אוסף ה-DVD שלי כשהתוספת האחרונה היא סדרת הטלויזיה המופתית "היה היה אדם") ולצערי אני די פסימי לגבי קיומם של אולמות קולנוע בעתיד בעיקר עקב צמצום הפער בין איכות ההקרנה הביתית לאיכות ההקרנה באולם קולנוע (אני עוד זוכר את האפקטים המיוחדים של הגשם בקולנוע אסתר בנתניה...) ועלויות ה- "יציאה לסרט".

לסיכום, סגירת האתר הזכירה לי את שני הבתים האחרונים בשירו של יוסי בנאי ז"ל "אני וסימון ומואיז הקטן":
עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים אפילו לא מילה
ומואיז הקטן, לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים

אבל אני, כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעוריי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים

היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן

תודה לכולכם/ן על ההשקעה הרבה באתר המיוחד הזה.
אני מאחל לכולכם/ן הרבה אושר ובריאות ולכולנו עוד שנים רבות של קולנוע מצויין.

בהצלחה בהמשך,
עודד

אורן צור

להבדיל מצבי ודותן, אורן צור קודם הכיר את האתר ואחר כך אותי – אם אפשר בכלל להפריד בין השניים. בקטע זה אורן (שהיה ידוע בפורום שלנו כ-Oren the Snark) מספר על המפגש שלו עם האתר ועם "יעל מבקרת בקולנוע" –מפגש שהתפתח לשיחות מרתקות גם עם יעל של "מאחורי הקלעים".

אני חושב שאת הכל התחילה קלרה. קלרה הקדושה[1]. זו הילדה הזו שמפיצה סביבה איזה קסם חמקמק ולא ברור. אולי הסרט הישראלי הראשון שראיתי בקולנוע וגם נהניתי, קלרה הקדושה הפך אצלינו בחבר'ה לסרט פולחן. וכך בקיץ 2002, כנראה באחד מאותם רגעי שיעמום, מצאתי את עצמי בודק איזכורים של קלרה הקדושה ב-IMDb. לינק הוביל ללינק ופתאום מצאתי את עצמי באתר קולנוע בעברית – יעל מבקרת בקולנוע. אחרי כמה שעות גלישה השארתי תגובה באחד הפורומים. הטוקבק הראשון שלי. חבר מס' 28 בפורומים של יעל.

התגובה הפכה לדיון והדיון הוביל לאימייל מיעל שקיבלה אימייל מצבי שאמר לה שהוא חושב שהוא יודע מי אני ושאני עושה באוניברסיטה משהו מעניין[2]. אז הייתה שם חלופת אימיילים קלילה וכל אחד סיפר קצת על עצמו (אני בדיוק נוסע לשנה-שנתיים באמסטרדם, יעל בדיוק נוסעת לשוויץ) והכל היה נשאר תחום ומסוגר בפלאי האימייל והפורומים מסבירי הפנים של יעל שם ביטים מנוכרים יוצרים אשליה של קהילה ושל אינטימיות.

וזה בדיוק הזמן לתפנית בעלילה ובה יסופר על ההכנות לנסיעה. כחודש לפני הנסיעה התפוטרתי מהעבודה. רציתי קצת חופש, לגמור מטלות אקדמיות, לסגור פינות. ומשך חודש פניתי לחתום בלשכה. ללישכה הגעתי במבוכה קלה. כמובן שלקחתי איתי ספר, כדי שלא ישעמם כשממתינים לבירוקרטים. כמובן שלא פתחתי אותו אלא בהיתי באחי המובטלים, או מדוייק יותר – אחיותי המובטלות. לפחות הנאות שבהן. הייתה שם בדיוק אחת כזו (היא דווקא קראה ספר) ואני נעצתי בה מבטים. מידי פעם היא הרימה את המבט מהספר ואני הזדרזתי להסיט את העיניים במבוכה. היה ברור שהיא מבינה שאני בוהה בה. הרגשתי קצת מטומטם עד שהייתי חייב להצדיק את הבהייה הזו באיזה מילה או שתיים. הערכה אסטרטגית מהירה לבחינת ארסנל החלופות: "את באה לכאן הרבה?" (ללשכת האבטלה...)/"אני לא מכיר אותך מאיזה מקום?"/"את יודעת מה השעה?"/"תגידי, יש לך אש?".
"תגידי, קוראים לך יעל?" נפלט לי מהפה, לא יודע למה ואיך. היא הסתכלה עלי בהפתעה שהתחלפה במבוכה מסויימת ואז אמרה "אורן?!".

ואז נסעתי לחו"ל. וגם יעל. המשכנו להתכתב באימייל. ובפורומים שהלכו והתפתחו וצברו תעבורה ודיונים עד שהרגשתי קצת אבוד. המשכתי לקרוא ביקורות וסיפורים. אי-אז, בעידן הקרח של ההאינטרנט, בטרם כל בלוג נברא, נהגתי לספר לחברים שאני מכיר, ממש מכיר, מישהי שיש לה אתר משלה (האמת שהיו שתיים כאלו אבל היא כבר מיסיפור אחר).

שש שנים עברו מאז אותה פגישה מקרית. נדמה לי שיצא לנו להפגש מאז עוד פעמיים. פגישות מתוכננות ולא מופקרות לאיזו קארמה מבודחת. עם השנים, יעל, וגם האתר עברו כמה שינויים (יש להניח שגם אני). ואז, בביקור מקרי, אחד מאלו שהלכו והתרחקו, ראיתי את את ההודעה על סיבוב הפרידה ואימייל נסער ואמוציונאלי הלך ונכתב מעצמו, מונע בגל עצוב של נוסטלגיה. הנוסטלגיה המשיכה בקריאה חוזרת של ההודעות שלי בפורום (הוי כמה צעיר הייתי פעם). אולי זו הקהילה העברית הראשונה שלי, אולי זה האופי המיוחד של האתר ואולי זו ההכירות המיקרית עם יעל. לא ברור מה עורר את התגובה החזקה הזו.
"אולי תכתוב על זה לסיבוב," הציעה יעל באימייל החוזר "על הפגישה שלנו, כלומר. זו אנקדוטה ראויה". אז כתבתי. בשמחה. וגם בעצב. ניפגש בסיבוב.

מעגלים צריך לסגור, ולוּ רק בשביל האסתטיקה. קלרה הקדושה (הסרט) מסתיים בבית הקולנוע. כולם בורחים מהעיר הנחרבת ברעידת האדמה האפוקליפטית ("היה חולה מין הריכטר הזה") ורק קלרה וטיקֶל, יושבים לבד בבועה. הקולנוע רועד והם צופים בסרט מחובקים, מתעלמים מהעולם. טוב להם.

__________
[1] ארי פולמן ואורי סיון (אח של) הם במאי הסרט, קלרה הקדושה, עיבוד מופלא (ומקורי) לספר הנהדר 'רעיונותיה של קלרה הקדושה' של הסופר הצ'כי פאוול קוהוט.
[2] אני בכלל לא בטוח שככה זה היה, אבל סיפור צריך לספר איכשהו, לא? לפחות ככה זה בזיכרון שלי.

אילנה

אמא שלי. ושל קרן. ושל אילת. ושל אורי. ;-)

התגובה הראשונה שלי על "סיבוב הפרידה" לקראת סגירת האתר, ועל עצם סגירתו, היתה של מין צביטה בלב. אני מבינה את הרצון והצורך לסגור ולסיים,זה הרי מוכר לי מעבודתי הטיפולית כפסיכולוגית המסיימת תהליכי טיפול!  וכמו בפרידות המוכרות לי, הסיום - גם אם הוא בטוב - מעורר צער פרידה.

בהתחלה לא הבחנתי ב"גלגל" שמהווה את האות "ס" במילה "סיבוב", וקראתי "יבוב פרידה", מה שתאם את הרגשתי המיידית, צורך להשמיע ייבוב פרידה, מין ייבוב חתולי של חתלתול שהלך לאיבוד (ראו תחנה מספר 3...).

כמו בכל פרידה, מתלווה גם כאן תחושת החמצה, כמו כלפי מישהו קרוב, שפשוט קיים זמן רב בחייך - ופתאום נלקח ממך. מתעורר צער על דברים שחשבתם שעוד תספיקו לעשות ביחד, על דברים שתמיד רציתם לומר - אך לא הספקתם. כך גם עם האתר - הוא תמיד היה שם בשבילי. לא תמיד מהרתי לקרוא את הכתבות ברגע שהופיעו, לעתים עבר זמן מה, לעתים חזרתי אליהן אחרי זמן רב, כשנזקקתי ל"התיעצות" - האם ללכת או לא ללכת לראות סרט מסוים, ויש אפילו כתבות ש(בעוונותי) מעולם לא קראתי. אהבתי מדי פעם "להציץ" ולבדוק את הנכתב והמתעדכן על "כוכבי האתר" (שלא מעטים מהם הם בני משפחתי). עקבתי בענין ובהתרגשות אחרי הפורומים והתגובות הרבות, והנה צר לי עכשיו שמעולם לא הגבתי בעצמי...(טוב שיש לי ההזדמנות לעשות זאת עכשיו).

חוויה מרכזית ומשמעותית שלי ביחס לאתר קשורה בבנותיי, יעל וקרן, ובעובדת היותי אמא שלהן. זו חוויה של התפעלות והתפעמות, והתרגשות שמלווה אותי לאורך כל הדרך. מין רגש מרחיב לב כזה של גאווה אמהית. אני מתפעלת מכושר הביטוי, גם של יעל וגם של קרן, מן הרהיטות, הבהירות, ויפי הניסוח; ואני נפעמת מעומק המחשבה וההתבוננות, מהרגישות לפרטים ולניואנסים, מהמקוריות ומההומור. הזכרון שלי - מה לעשות - הוא מין זכרון מכליל, שלעתים בא, לצערי, על חשבון היכולת לזכור את הפרטים שעליהן מבוססת ההכללה... ספק אם אוכל עכשיו לדלות מהמאגר הגדול והמצטבר את הדוגמאות הספציפיות להמחשת דבריי. (קרן עשתה זאת בכשרון ובחן רב, ראו תחנה מס' 4).

המסע הנרטיבי של יעל (תחנה מס' 2) עורר בי תגובות רבות, מהן אציין כאן במיוחד את יחסי ליכולת ההתבטאות והביטוי. אני רוצה לומר ליעל, וגם לקרן, שההתבטאות היא לא רק יכולת, אלא סוג של נתינה - לחלוק את עולמך, רגשותייך, הגיגייך, ולתת אותן לקוראים. אני רואה בנתינה הזו מתנה גדולה ויקרת ערך, עליה אני אסירת תודה, ואומרת עכשיו לשתיכן תודה מעומק לבי.
לצד הגאווה האימהית אני חשה הערכה רבה כלפי אורן, שעיצוביו, תרומותיו, והתעקשותו להתמיד לאורך השנים, ראויים לשבח. בלעדיו ספק אם האתר היה מתקיים בכלל.

לסיום דבריי ,אחזור עוד לרגע לנושא הפרידה. כמה טוב, שסגירת האתר איננה בסגנון "זבנג וגמרנו", ושמתקיים תהליך ושיח המאפשר לנו, מלווי האתר, להפרד: להצטער (אולי גם קצת לכעוס על הדבר הטוב הזה שנלקח מאתנו), להתפעל, להביע תודה, להיזכר ולהביט אחורה. וכמו בכל "פרידה טובה" (אוקסימורון, לא כן?), אני מביטה אחורה בסיפוק רב. בתהליך הזה מתאפשרת ,כבר עכשיו, התרפקות על העבר. כבר עכשיו מתעוררים הגעגועים לדבר טוב ויפה שמסתיים בצורה יפה וטובה.

רפי

אבא שלי. וגם של כל אלה שהוזכרו קודם. ;-)

לקרן ויעל בנותיי: לכל אחד ואחת מחברי וחברותי, בארץ ובחו"ל, המלצתי להכנס לאתר movies.israel.net, על מנת לקבל חוות דעת "מוסמכת" על הסרטים האקטואליים. כי מה יש לו לאדם בגילי? להתגאות בילדיו!

לעיתים קרובות קראתי את הביקורות של קרן ושל יעל, והתרגשתי מהעומק, מחדות הראייה, מן ההומור, ומהאומץ בחשיפה העצמית. זאת גאווה. וחבל לי מאד שהאתר עומד להעלם. פרידות זה עצוב.

אורן, קרן, יעל, עשיתם שלושתכם עבודה נהדרת, ואני מאחל לכם הצלחה בכל כיוון חדש אשר תפנו אליו בעתיד.

יניב הרפז

קורא ותיק, ממש משנתו הראשונה של האתר, שגם כתב לנו שתי סקירות נחמדות ומקיפות - האחת על חווית ה-DVD (בעידן שזה היה עוד דבר חדשני) והשנייה על מערכות קולנוע ביתי.

ליעל ואורן,

אינני זוכר מתי בדיוק התחלתי לבקר באופן קבוע באתר, זה היה מתישהו בשנה הראשונה לקיומו. היה בו משהו מדבק, משהו שתמיד גרם לי לחזור. היה נראה שזה משהו שנעשה בהתמסרות – השיפורים המתמידים באתר, הכתיבה האישית וגם העומק יצרו שם משהו מיוחד. עבורי לקרוא כל ביקורת היה בעצם לקרוא סיפור קצרצר וזה היה כיף, עוד לפני שהוצפתי בבלוגים מכל הכיוונים.

אם אני צריך לחשוב על ביקורת שנשארה אצלי בלב, זו כנראה הביקורת של "רציחות פשוטות", כי מאז אותה ביקורת, הייתי רואה את הסרט הזה מפרספקטיבה אחרת. גם זכורה לי היטב הגלולה הכחולה והאדומה במטריקס.

הפרידה הרגשית האמיתית שלי מהאתר הייתה מתישהו באמצע 2002 כשהלב של האתר נסע לשוויץ. מאז הדברים לא נשארו אותו הדבר וזה כנראה חלק מהחיים.

מאד העשרתם את חוויית הקולנוע שלי בעשר שנים האחרונות, תודה רבה.

יניב

הוגו

להוגו התוודענו רק כעת, לקראת הסגירה, כאשר כתב לנו מכתב שתיאר את החוויה של האתר עבורו. בזכותו עלה לי הרעיון, להקים אתר שיקרא: "יעל מבקרת בסושי בר". ביקורות סושי, מאת חובבת מומחית.

את האתר גיליתי במקרה לפני שנים רבות ומאז הוא מלווה אותי. הוא היה ראשוני, טבעי, נעים ובדיוק מה שכל כך חסר בעולם כל כך טכנולוגי. לא היה מצב שהייתי מסכים לצאת לסרט כלשהו לפני שקראתי את הביקורת באתר וזה עוד בתקופה שאנשים לא הבינו מה זה אינטרנט ובטח שלא הבינו מי זו יעל שבגללה אני נעשיתי כזה "בררן" ולא מסכים ללכת לכל סרט אלא רק לאלו שיעל המליצה.

ועכשיו מה? יעל את לא יכולה ללכת כך סתם עם הצוות שלך ולא לעשות משהו חדש בלי לדווח לנו מה בדיוק. עד ה-20 ביולי בטח תמציאי משהו חדש. אולי אתר חדש? ביקורת מסעדות? ביקורת אתרים? בעצם למה לא?

ביקשת פיסקה או שתיים אז זהו. שיהיה בהצלחה. ולא. אני לא מתחבר לשום אתר ביקורת קולנוע אחר. יעל יש רק אחת. באמת.

תודה על שנים נעימות,
הוגו שימרון



תגובות: | פורום | ספר האורחים