סיבוב פרידה

תחנה רביעית: המסע הנוסטלגי של קרן

קרן (שימו לב - לא יעל, אלא קרן) חוזרת בזמן, ומספרת על דברים שהיא אוהבת באתר


ב"תחנה" זאת אבקר שוב בביקורות שנכתבו במהלך השנים – משנת 1998 ועד היום. מרגש אותי שיש לי סיבה לעיין שוב באותן ביקורות. אני אדם מאד נוסטלגי, אפשר לומר שאפילו קצת תקועה בעבר, והסיור הזה מתחבר היטב עם הנטייה הזו שלי ואולי אף מזין אותה. אנסה להביא לכאן כל מיני מחשבות או תחושות שעלו לי מן הקריאה המחודשת.

מדהים אותי לחשוב על כמות הסרטים העצומה שיעל ואחרים (ביניהם אני) כתבו עליהם ביקורות כאן באתר. ביקורות ששזורות בהן: מחשבות, רגשות, דעות, מידע אישי והיסטורי... וגם, שלא נשכח, ביקורת עניינית על סרטים. התחלתי את הסיור לפי סדר כרונולוגי. נעזרתי ב"רשימת הסרטים" - התקדמתי אט אט בזמן, עברתי סרט סרט וחיכיתי שדבר מה בביקורות יפעיל אצלי משהו (בלב או בראש) שיעלה איזה רעיון, רצון לכתוב על משהו. לא דאגתי, ידעתי שזה יגיע, ואכן עד מהרה זה הגיע. הדבר הראשון והמשמעותי ששמתי לב אליו הוא, היופי של עיצוב דפי הביקורת.


העיצובים של אורן

הביקורות של השנים הראשונות מאד יפות מבחינה גרפית. נדהמתי שכבר בתחילת דרכו של האתר, העיצובים של אורן היו חדשניים ונעימים, יצירתיים ומזמינים. לדוגמא, דף הביקורת על "סודות אפלים", שבו מופיע רקע ייחודי שעובד בתיאום עם הסרט. או דף לביקורת שמלווה בסאונד שפועל ברקע, ומנעים את זמן הקריאה (כמו ב"תיקים באפלה") - כל זה בשנת 1998. זה לא משהו טריוויאלי כלל, כי האינטרנט היה אז עוד בחיתוליו ובמיוחד היו מעט אפשרויות שעמדו לרשות המעצב.

בשנת 2000, אורן המשיך עם עיצובים נקיים, יפים ומיוחדים - בביקורת של "נמר דרקון", אני אוהבת את העיצוב המיוחד של הדף, עיצוב מגוון שמבליט את הפרדה בין החלקים השונים בטקסט באופן יפה ונעים לעין. ב-2001, בסרט "שוקולד", אורן מציע לקוראים אופציית בחירה של רקע שונה לנוחיותם. אהבתי את היצרתיות וההתחשבות בקורא והתפעלתי מהחשיבה המקורית.

עוד דוגמא למקוריות וליופי גרפי, שפועל בתיאום עם הטקסט , נמצאת בדף של הסרט "מטריקס" (1999) - שם ניתנת לגולשים אופציה לבחור בין גלולה אדומה לגלולה הכחולה, בהתאם לכמות המידע על הסרט שהקורא מעוניין להיחשף אליו. גם ה"דיסולב" בדף הביקורת לסרט "סיפור פשוט" (כשנכנסים אליו ויוצאים ממנו בדפדפן אקספלורר) הופך להיות מובן אחרי הקריאה, וזאת דוגמא לחשיבה יצירתית שמקשרת בין הסגנון הויזואלי של הסרט (שעמוס ב"דיסולבים") לעיצוב של דף הביקורת.

אני נזכרת כעת גם במצגת שאורן עשה לסרט "יוסי וג'אגר" בשנת 2002, שהיתה בעיני מאד יפה [אורן מבקש לנצל הזדמנות זו, ולהסביר שבמקור היה תאום מושלם בין המילים המושרות ואלה והמוצגות]. ב-2003 נוצר דף הביקורת האלגנטי ל"קיל ביל 1". ההשקעה בחזות של הביקורות ממשיכה לאורך השנים, ובאה לביטוי גם בביקורות חדשות יותר, כמו "עוברים להודו" משנת 2007.

כל אלו הן רק דוגמאות, טיפה בים, לכל העיצובים היפים והמושקעים שאורן יצר לאורך השנים. עיצובים אלה פועלים לטובת הביקורות ובעצם משלימים אותן.


הפערים בדרוגים

דבר שני ששמתי לב אליו והחלטתי להתרכז בו, הוא פערי הדעות שיש בין האנשים שהלכו לסרט - לפעמים יש ניגודים גדולים בין הדעה של הכותבת לזו של אחד או יותר משותפיה לצפיה. זה יפה, שמי שקרא את הביקורת באתר, ולאו דווקא הסכים עם יעל, יכול היה למצוא בביקורת "דעה שנייה" ולעיתים גם שלישית, רביעית, או חמישית. כדי להדגים זאת, אביא לפניכם כמה דוגמאות של ביקורות, בהן יש פערים בדעות ובציונים של האנשים שהלכו לסרט יחדיו.

זה מתחיל כבר באחת הביקורות הראשונות באתר, "ארמגדון" (1998), שם יעל מספרת:
ארמגדון, היה ללא ספק אחת ההפתעות פוקחות העיניים שהיו לי בתקופה האחרונה, לא בגלל הסרט אלא בגלל חוסר הסכמה המוחלט ששרר ביני לבין חברי: הם חשבו שזה היה סרט נחמד, ואני פסקתי גרוע.

ל"תיקים באפלה" (1998), יעל ממליצה לא ללכת, אך מספרת גם:
צבי וארנן, אוהדי X-FILES מושבעים היו מרוצים מהסרט (טענו שזה יותר טוב מארמגדון!)

ב"להתאהב בסערה" (1999), יעל מחליפה תפקידים:
להפתעתי, גיל ונעמי ואורן, היו מאוחדים בסלידתם מן סרט. מוזר. האם תמיד אהיה במיעוט?

ב"ג'יי ובוב מכים שנית" (2001), יעל, אורן, ונווה, נתנו לסרט ארבעה כוכבים! בעוד יריב, נתן כוכב וחצי בלבד!
יריב שלא ראה אפילו את דוגמה, לא ממש הבין מה מצחיק בסרט, ולא ממש נהנה

את הביקורת על "ואן הלסינג" (2004), אותה אני כתבתי, חתמתי ב"לא ללכת" כשאני מלווה המלצה זאת בדרוג של שני כוכבים בלבד. לעומתי, ג'רי ואמו העניקו לסרט ציון של 4 כוכבים שלמים ומאד נהנו מהסרט! כתבתי (בייאוש קל יש לציין):
אני לא רוצה להיות קוטלת (סרטי) ערפדים, אבל הסרט הזה הוא פשוט... "לא הטעם שלי". אבל מי ששרוף על כדורגל, או לחלופין על סרטי הרפתקאות "ערפדיים" (עיין ערך ג'רי ואמא שלו) יוכל אולי להפיק הנאה גם מסרט מליגה ג'

ב"פנטזיה 2000" ו"המלאכיות של צ'ארלי" אורן מעניק ארבעה כוכבים, בעוד יעל מקמצת בכוכב וחצי וקובעת: "לא ללכת"! וב"פרוייקט המכשפה מבלייר" מתוך השישה שהלכו, רק צבי חיבב את הסרט, כשכל השאר מזהירים מפניו. זה יפה לראות את הפערים האלה, המובאים לידי ביטוי בביקורת, "חיים" להם בדו קיום ובכבוד.


מסר וכוונה

מי שקורא את הביקורות שלי באתר, יודע שהנושא של קיום מסר או היעדרו בסרט, מאד מעסיק אותי. יש סרטים שאני לא מצפה מהם למסר משמעותי, ומסתפקת בזה שהם יהיו טובים מבחינות אחרות כמו: בימוי מוצלח, סיפור טוב, צילום ועריכה איכותיים וכדומה. אבל, אם יש סרט שמתעסק בנושאים שמבחינתי כוללים פוטנציאל לעומק (אמונה דתית, נושאים חברתיים, התנגדות למלחמה או לממסד), תמיד אחפש בהם את המסר ואשים לב לדרך בה הוא מועבר. אני לא אוהבת כאשר המסר אינו ברור וחד משמעי. בחלק הזה אתן דוגמאות לסרטים שלהרגשתי דווקא הייתה להם "כוונה טובה", כלומר שניסו להעביר מסר, אבל לטעמי נכשלו בביצוע. זו רשימה חלקית ביותר (כי היו לא מעט כאלה):
"ונדטה" (2006):
בקיצור, הרעיון - נדיר, הפוטנציאל - אדיר, העיתוי - כביר, אבל הסרט... לא מזהיר. למרות שאת הסיום מאד אהבתי, לצערי המהפכה לא באמת קרתה (אולי רק בראש של האחים וושאבסקי). מסתבר שגאי פוקס שוב נכשל, אולי בשנת 2405, עוד 400 שנה הוא יצליח.

"זה ייגמר בדם" (2008):
אני מעניקה לו ציון של שלושה וחצי כוכבים בלבד. זה ממוצע בין שני הצדדים שבי: הצד שמעריך את הכוונה של הסרט, את הרצון להעביר מסר עם עומק אמיתי, שנותן לסרט ארבעה וחצי כוכבים, לבין הצד שחוזר לעת הצפייה עצמה, בקולנוע, ולא נהנה ממה שראה

"הבן" (2003):
המצלמה נעה בתזזיתיות, שעוררה בי בחילה ותחושה של מחלת ים [...] יש לשער שהכוונה של הבמאי לא היתה לגרום לתגובה פיזית מהסוג הזה אצל הצופים. אני באמת מאמינה שהיתה לו כוונה טובה, אבל משהו התפקשש לו.

"התרסקות" (2005):
מה טוב בסרט? הדבר העיקרי שטוב בסרט הוא הכוונה הטובה שלו, והיא, לפי הבנתי, להראות עד כמה מגוחכת היא הגזענות [...] מה שאני ראיתי בסופו של דבר זה סרט עם מוזיקה בומבסטית, קטעי הילוך איטי שלא הצליחו להשיג את האפקט הרגשי המבוקש.


לקינוח

אסופה של "מעדנים", שאני רוצה לתת לכם מהם "טעימה"

יעל משפיעה
ב"בעל אידאלי" (1999) יעל מספרת איך הצליחה לשנות את הסרט שהוקרן בטיסה:
"בעל אידאלי" הוקרן בטיסת אל-על 346 מג'נבה לת"א, כמחווה לאחת הנוסעות, אשר צפתה כבר בסרט שיועד להקרנה - "מרתה פראנק דניאל ולורנס". הנוסעת פנתה אל דייל בשם משה, בבקשה להחליף בין הסרטים. משה, שהתרשם מהעובדה שהנוסעת הינה בעלת אתר אינטרנט לביקורות סרטים הביא את העניין לארכאה גבוהה יותר: לרב הדיילים. רב הדיילים דן בבקשה ונעתר לבקשת הנוסעת להקרין סרט חלופי.

ואם הזכרנו לרגע את הסרט, "מרתה פראנק דניאל ולורנס" (1999), הופתעתי לראות שאילת נתנה לסרט ציון של 3.75! חלום רטוב של כל מדרג סרטים שנאלץ להחליט בין 3.5 ל-4 כוכבים. כנראה גם אילת היא דמות משפיעה, אם הבקשה שלה לציון כזה אושרה על ידי אורן.

יעל מושפעת
יעל כנראה הושפעה מהסרט שאותו ראתה כמה ימים קודם לכן, ובזמן כתיבת הביקורת "הלבישה" על ההתנהגות היומיומיות של מיסו חתולתה (לשעבר), התנהגות דמיונית שמתאימה לסרט "משימה בלתי אפשרית 2" (2000). כל מילה שלי מיותרת:
השעה שעת ערב, השמיים בגוון כחול כהה, ואני ומיסו "מטיילות" בחוץ. מיסו מבצעת הסתערויות על הצמחייה שבכניסה לבניין, ומדמיינת שהיא מרגלת מעבר לקווי האוייב. בין הוורדים התמימים למראה ששתל הגנן, נמצא ורד אחד שמכיל מסר אלקטרוני. מיסו, הנראית כמרחרחת את עלי הכותרת, למעשה צופה בסרט קצר המספר לה על משימתה הבאה. "תוך חמש שניות, ההודעה תשמיד את עצמה" - מיסו קופצת אל מאחורי בלוני הגז בעוד הורד מתפוצץ ועלי הכותרת עפים לכל עבר...

יעל נעדרת, אבל המשפחה בקונצנזוס
"ציפורים נודדות" (2002), סרט הטבע התמים לא ידע מה מצפה לו. חבורה של שבעה אנשים קטלה את הסרט בקונצנזוס נדיר, משפחתי ומאוחד:
הציפורים נודדות והסרט לא" הכריז אורי אחרי 20 דקות בערך של סרט ואכן כולנו סבלנו וחיכינו שהסרט ינדוד אל עבר ההפסקה ואח"כ ימריא אל סופו.
ומה אשמות הציפורים...

יעל משלבת
יש משהו בביקורת של הסרט "גו" (1999) שאני אוהבת, אני מרגישה שמתרחשת שם בביקורת, תערובת יפה בין האישי של יעל לבין ביקורת עניינית של סרט, אני יודעת שזה משהו שבעצם מתרחש בכל הביקורות, אבל יש משהו בביקורת הזו, שלדעתי מבליט את זה יפה:
למרות כל ההשוואות לטרנטינו "גו" הינו רק קרוב משפחה רחוק של הטרניטינואים: אין בו גאונות אבל הוא זורם היטב ומצליח להעניק לצופה הפוגה חסרת טרדות מחיי היומיום. (אוו מיסו! תפסיקי לנשוך לי את האצבעות!) מיסו דא"ג למי שלא לוחץ על לינקים היא החתולה שלי ושל אורן ובמקום להוות מוזה לכתיבה היא חושבת שתפקידה לצוד את הידיים שלי...


סיכום:

נהניתי מאד מהמסע הנוסטלגי, במורד שבילי הזכרונות. טעמתי, הוזנתי, שבעתי, וסופקתי. ויש לי עכשיו קצת אנרגיה, לנסות להשתחרר מכבלי העבר, שכן, הם כבר אולי לא כבלי שכחה




תגובות: | פורום | ספר האורחים