הסיכום של יעל
|
בשנה שחלפה ראיתי מעט סרטים, אך אחוז הסרטים שאהבתי מתוך המעט שראיתי היה גבוה מאד. מבחינות מסויימות "מעלתי" בתפקידי כמבקרת, והתמסרתי לתפקיד "הצופה", שבאופן טבעי מחפש לראות סרטים שיאהב, ואף נזהר מסרטים ש"מבקרים" אחרים, בין עם מבקרים בעיתונות, באינטרנט, או סתם חברים ובני משפחה, לא המליצו עליהם. כך עשיתי השנה, הייתי זהירה הן מבחינת "הכיס" (חסכון בעלות כרטיסים) והן מבחינת הבילוי הצפוי לי. האמת? זה די עבד. בנוסף, שמתי לב שאחרי תקופת "התנזרות" יחסית, או יותר נכון לומר "דיאטה קולנועית" מצאתי את עצמי נהנית הרבה יותר מכל החוויה של לשבת בקולנוע, של לצפות במסך גדול, של סאונד בסראונד, ואפילו מצאתי את עצמי נהנית לראות פרסומות. יתכן שלפעמים זה דבר טוב לבוא לקולנוע "רעבים" ובררנים. הסרטים שאהבתי השנה: "שמש נצחית בראש צלול", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", "אני לב האקביז", "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", "משפחת סופר על", "קיל ביל 2", "אבודים בטוקיו", "סיפורי דגים". המשותף לסרטים האלה הוא הפן הסוריאליסטי/פנטסטי שניתן למצוא בכל אחד מהם. כנראה שזה משהו שאני אוהבת. הסרט הכי משמעותי עבורי השנה: "היתה לי ילדות מאושרת" של אחי, אורי סיון. סרטים שלא הלהיבו אותי אבל אני שמחה שראיתי אותם כי הם ישראליים, ותוצרת הארץ מראש מעניינת אותי יותר: "האושפיזין", "סוף העולם שמאלה", "ללכת על המים". למרות שאני חושבת ש"האושפיזין" היה מאד "קולנועי" והיו בו הרבה דברים יפים, הוא גם האכזבה הכי גדולה שלי - הביקורות היללו אותו ללא הפסק, אך הסרט לא הצליח ממש לרגש או לרתק אותי. סרט ישראלי שלא חשתי שום שמחה מכך שראיתי אותו הוא "הבשורה על פי אלהים" של אסי דיין. לא ברור לחלוטין איך התאספו האנרגיות ליצור ולהשלים את יצירתו של סרט כל כך ירוד. הסרט הלועזי הכי לא מוצלח שראיתי השנה היה "ספיידרמן 2". לא כיף! לא אוהבת את ספיידי! בשנת 2005, לקראת טקס האוסקר הנוכחי צפיתי בסרטים הבאים: "הטייס", "למצוא את ארץ לעולם לא" ו"דרכים צדדיות". האחד מרשים, השני מרגש, והשלישי מהנה אך מפוספס. והאמת היא שלמרות שהם לא היו "מושלמים" נהייה לי תיאבון לצפות בעוד סרטים, כך שאני מאמינה שהשנה הבאה תהיה הרבה פחות דיאטטית . |